קטע לתחרות כתיבה שאולי נסגרה...מקווה שלא:)
בכל מקרה ,הנה- בתמונה :משהי מסתכלת על הבבואה במראה והיא לבושה בשמלת כסף ארוכה.
מצפה לחוות דעת!
****
זקופה,
שיערה מהודק לקודקודה באלגנטיות רשמית,אני בוחנת ארוכות את בובאתי שמשתקפת במטושטש לפני.
אני תופסת קווצת שיער שאינה עומדת בדרישותיי ומצמידה אותה בחזקה עם סיכה שחורה .
ידי מחליקות שוב על אריג הכסף הנוצץ.
אני נושמת עמוקות,לפחות עד כמה שהשמלה החונקת הזאת מאפשרת לי.
ארגונים אחרונים של הדקה ה90 ואני מוכנה.
נקישה קלה,
אני ממהרת להכניס את השקיק הקטן לרווח הקל בין שמלתי לנעל הבדולח המבריקה,ומצמידה את זה עם סיכת ביטחון קטנה.
הפעם הדפיקה חזקה יותר,אני ממהרת לפתוח את הדלת, הוא עומד שם, חליפת הטוקסידו שלו בוהקת לאור נרות המסדרון הזעירות.
ידו מושטת לפנים, אני מקבלת אותה, מרגישה באחיזתו שמתהדקת בצורה כמעט מכאיבה.
אני מבליגה.
ראשי מסתחרר מעט כשאנחנו יורדים בגרם המדרגות המתעקל...
מקצב המנגינה נשמע כבר מרחוק ומבלי משים אני מוצאת עצמי מפזמת את הצליל הקבוע...
פם. פם- פם, תם . תם-תם...
אני פוזלת אל פניו הנבוכות ומיד מישירה מבטי הקפוא אל עבר הדלתות .
הפתוחות לרווחה,מקבלות את האורחים...
אנחנו נכנסים .
על הרחבה רוקדים זוגות זוגות, עקביהם חותמים אהבתם על רצפת השיש המבריקה.
אני נושמת עמוק ומעלה על פני חיוך גדול ומזויף שישמש אותי כנראה עד חצות.
מזווית העין אני מבחינה במבטו הבוחן.
אני עושה עצמי כלא רואה...
מנואט מתחיל, הוא דוחק אותנו למרכז.
אני מתחילה לנוע בקצב המוכר...
תם,תם, ת-תם...תם תם ת-תם...תחושת השקיק המתחכך עם עורי גורמת לי לעצבנות ואני מותחת בכוח ידי הנקפצות.
עוד מעט ואני אגמור עם זה ...
עוד מעט ואני אשלים כבר את המשימה האחרונה.
המנואט מתחלף בגאבוט מהיר,
הוא מסובב אותי בין ידיו.
אני כמעט מחייכת לעצמי בין סחרור אחד למשנהו...כמעט.
פניי מאדימות ורעידות ליבי נהיות שכיחות יותר ויותר.
אני מתחילה להנות...-
מאור הנברשות הנוצץ ומקול תפיפות הרגליים התואם, מקצב הריקוד שמזרים את הדם וגורם לי להרגיש סחרחורת קלה -
"תסלחו לי?!" קול זר גורם לי לנחות בבת אחת "האם תואיל העלמה לזכות אותי בריקוד?" הוא מחייך מעל לחליפה המאודקת ואני רואה את ניצוץ הביטחון בעינו.
לפני שאני אך לפצות פי הוא עונה " לא,היא אינה יכולה" ואז גורר אותי משם לכיוון הנגדי. אני מנסה להתייצב, ידי מתחילה לכאוב " מה ניראה לך שאתה עושה?!" אני פולטת בסוף כשהוא נעצר " בסך הכל עוזר לך לקיים את הבטחתך " הוא עונה בשלווה,ניגוד מוחלט למבט הזועף בעיניו
" ההסכם היה שאת איתי כל הערב,איתי,איתי ולא עם מישהו אחר " אני מעוותת פניי בעצבנות, הוא חוזר להבעת פניו הנטרלית.
אנחנו ממשיכים לרקוד.
11:30
השעון מצלצל.
עיניי מתרוצצות בפראות על הרחבה, הוא מבחין בכך " מה קרה? מה מדאיג אותך? " אינני משיבה והוא מושך בכתפיו אבל המבט המודאג לא עוזב פניו ועיניו ממשיכות לעקוב אחר הבעות פניי.
11:40
" אני צמאה " אני אומרת לפתע, הוא מביט בי לרגע "תחכי לי פה? אני אלך להביא לך משהו לשתות " אני מהנהנת בהבעה קפואה,מחכה שיתרחק ...
הנה גבו נעלם בין המון הרוקדים, אני נותרת עוד רגע ואז ממהרת לבר הנגדי מהכיוון אליו הלך.
אני מוזגת את המשקה הקר לכוס בעלת רגל גבוהה במיוחד ואז,כשאני מוודאת שאיש אינו עד למעשיי, אני תולשת את השקיק ממקומו ומרוקנת תוכנו אל הכוס.
אני מערבבת את הנוזל מעט,כך שאי אפשר להחין באבקה השקופה...- "מה את עושה כאן? אמרת שתחכי " הטו המוכיח מקפיץ אותי ומעט מהנוזל נשפך על השמלה הנוצצת " אוי! אני מצטער " הוא ממהר לקחת ממחטה מהשולחן ולהניח אותה על הכתם.
אני לא אומרת לו דבר ,לא מתנצלת, לא מסבירה...
לא מעירה לתשומת ליבו את העובדה שהכתם רק מתפשט.
אני רק נושמת עמוקות, שומרת על יציבות נשמותיי.
תגמרי כבר את המשימה הזאת ותלכי, מהר! - הקול בראשי פוקד עליי.
עכשיו או לעולם לא.
אני מחייכת אליו, כנראה בפעם האחרונה,הוא מחזיר אליי חיוך במהוסס.
אני מגישה לו את הכוס,הןא מופתע מעט
"אינני רוצה,חבל על המשקה " הוא מניד בכתפו ומניח את הכוס על השולחן,חוזר לכתם המטופש .
"לא! תשתה...זה כלום " אני מסתירה את הכתם בידי, מחייכת בהתנצלות מהוססת,מנסה להסוות את אי השקט והעצבנות בקולי.
פניו מלאות הפליאה מישירות מבטן אליי,אני שולחת אליו עוד חיוך צבוע.
אני עוקבת בדריכות אחרי הנוזל האדמדם הנבלע בגרונו ...הוא לוגם כמה לגימות ארוכות מהמשקה ואז מניח את הכוס על השולחן, כמה טיפות מטפטפות אל המפה המהודרת מחמת העוצמה. "בסדר? " הוא שואל, מרים גבה. אני בולעת רוקי.
הוא כמו יודע שיש לי מניע - רק אינו יודע מהו, לא יודע כמה זה ישפיע על חייו...
כלומר על מותו.
אז לא,אני ממש לא מרגישה בסדר.
אני מרגישה את הבחילה ואת הגוש החונק גרוני " את חשה בטוב? " הוא לא מבין מה קורה לי, ידיו אוחזות בכתפי וגופו נרכן לעברי, עיניו מישירות מבט לעברי, יציבות...צלולות -
מעט לפני שהן משתנות לפתע, חסרות מיקוד ...כמעט נואשות.
אני מתנערת ממנו בבהלה ממהרת להתרחק " אני חייבת ללכת..." אני ממלמלת תוך בריחה ברורה,משאירה אותו מאחור -
כלומר את מה שנשאר ממנו, את מה שהולך ומתכלה.
עיניו - אני יודעת - כבר חזרו לעצמן, אך רק לדקות מועטות עד שישתנו לעד.
רעש חד נשמע,
אני לא מסתובבת ....
אני רצה,
אני פורצת את דלת חדרי ,נשענת על ברכיי מנסה לייצב נשמותיי.
השמלה כל כך מקשה עליי ...
אני פותחת את החלון בתנופה, שואפת אל תוך ראותיי את אוויר הלילה הצלול.
אני נשארת כך דקות ארוכות -
שואפת נושפת, ;שואפת........נו-שפת ...
אני מסתובבת למראה,מביטה בדמותי הנתעבת.
כן,המשימה בוצעה.
אז למה אני מרגישה נורא כל כך?
אני מתבוננת ארוכות על הבובאה הנשקפת למולי, רגשות השנאה אך מתעצמים.
אני קורסת על הרצפה,רועדת ...
ואז כמו מתוך טרוף אני מתחילה לצחוק, הצחוק חונק אותי אבל אני ממשיכה,
אוחזת בגרוני הנחנק,המשחרר יפחות שיגעון לחלל החדר ...
פניי נעשות אדומות, הורידים בולטים, פועמים בקצבו המהיר ומהדהד של לבי.
פם,פ-פם,פם-פם...פם פ-פם,פם,פם!!
התערבות מטופשת ....כמה שצדקת -
לפעמים זה שצוחק אחרון פשוט בעל קליטה אטית...
מחול תנועות וצבעים מסתחרר סביבי, מסחרר אותי בריקוד חסר תכלית ובסיס ....
הכל קורס סביבי,ידי האוחזת בגרוני מרפה מעט...
אני נכנעת
ָָָ
זהו:)
אני מקווה השבוע להיכנס לעלות עוד משהו,התחלה לסיפור שאותו אני כותבת לעצמי ,
כך שהוא יהיה מוזר וארוך ומלא בתסביכים (ואהמ! כמובן שעם רומן:)..
עריכה!! 1/5/2012
לכל מי שקורא,עדיין אפשר להגיב ,גם לקטעים קודמים ואפילו לישנים-ישנים.
אני רואה הכל!:)
ביומיים הקרובים אני בטיול ,אז לא יעלה משהו (כנראה) ,כשאני אחזור אני אשתדל לעדכן!.
בנתיים זה הזמן להגיב,על הכל (אם לא עשיתם את זה עד עכשיו:)
מצפה לראות מלא תגובות כשאני חוזרת:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
