היי,הנה הקטע לתחרות כתיבה של ''הספרנית''...
אני לא אאריך במילים כי אני מתה מעייפות בגלל לג בעומר- אתמול - (חזרתי ב-4 ורק כי הייתי עייפה ובגלל חבורת שיכורים מסוממת לגמרי שנדבקו והיו על גבול המפחיד)
הנה הקטע,אשמח לתגובות ...
אני מצטערת,הוא לא טוב וזה כי אני בדרך כלל לא כותבת כאלו קטעים.
מקווה שתהנו
הגשה.
**********
חיבקתי אותו חיבוק חם ואוהב,חיבוק כמו שמעולם לא קיבל.
השענתי את ראשי על כתפיו שהיו חמות בצורה מוזרה.
זרועותיו נתלו ברפיון סביב מותניי ועיניו נראו כבויות,כמעט מתות בהשוואה לא הוגנת לרקע הירוק שצבע את הנוף סביבנו.
הרגשתי את האנרגיות שעמדו באוויר,יותר מהכל בלט הייאוש,הפחד לפרידה שלא תיגמר.
התנתקתי במהירות ,מסתובבת,לא מביטה לאחור.
מפחדת לראות סערת רגשות בפניו,או גרוע יותר,פנים רקים מהבעה.
זה היה ה1/4,הראשון באפריל.
אפילו בעודי עולה למטוס קיוויתי שפתאום משהו יצא מהפינה ויצחק,יסביר שהכל היה שקר,בדיחה גרועה.
שכל החיים שלי היו בדיחה אחת בלי סוף,שאתעורר ואבין שהכל היה סיוט...
אבל שום דבר דומה לזה לא קרה, ומצאתי את עצמי עולה על המטוס ,מביטה בשמיים המאפירים לאטם,
בדמותו שהופכת לנקודה קטנה ושחורה באופק.
זאת הייתה המשימה העשירית שלי, אבל הקשה מכולן.
הם שלחו אותי למפעל בסין,רחוק מדירת הצוות הקטנה בתל אביב ששכרנו.
פחדתי לצאת,לא רציתי, אבל לא הייתה לי שום דרך להתנגד,אלה היו החוקים.
"הקבוצה " מוצאת אותך,מצילה אותך מעברך הדוחק,אוספת אותך אליה, מביאה לך אוכל מים, מקום לגור בו ואימונים סדירים...
ואתה...אתה חב לה את חייך.
בתחילה כששמעתי את הכללים הברורים לא עבר בי אף רגש,רציתי את זה הייתי זקוקה לזה...
לחיים קרים ואדישים,ברורים מראש שימחקו את חותם הכאב שהשאירו החיים בי...
מעולם לא עלה בדעתי שהוא יגיע וישנה הכל,מעולם לא עלה בדעתי שארגיש אל מישהו רגש חזק כל כך ,רגש שיטריף עליי דעתי.
אבל נשאבתי לזה,בכל כוחי; לחזות השלווה,לרוך ידיו למבט הסקרן מלא המבע שתמיד דחק אותי לפינה...
לכל ישותו וחזותו שהפנטה ושיגעה וסחררה את גופי חסר השליטה .
והכל היה נפלא, והרצון לחיות היה חזק כל כך,גדול כל כך מהכל,הרצון לחלוק איתו יותר מאשר את ליבך...
ואז הגיעה המכה,והיא הרי הייתה חייבת לבוא מתישהו,אלה החוקים.
"הקבוצה " לא אהבה את הקשר שלי איתו,הם כנראה הבינו שבקרוב אחליט שדי לי בו ואעזוב אותם...הייתי מועילה מדי .
אז הם הרחיקו אותי ממנו,בכוח בלי שום רחמים,אטמו ליבם לתחינותינו לבקשה למשימה שדורשת פחות זמן,שדורשת פרידה פחות כואבת...
אבל הם התעלמו.
אלו היו שנים הגרועות ביותר בחיי.
שנים חסרות מוצא ומקום,שנים קרות ואדישות.
כביכול השנים שביקשתי כשהצטרפתי ל"קבוצה".
והנה עכשיו,עשר שנים עברו...
המכתבים כבר מזמן פסקו מלהגיע,מספר הטלפון שלו השתנה ולי לא טרחו להודיע...הקשר נותק.
אני צופה בשמי הלילה של ה1/4 ...והם כמו צוחקים עליי,בעוד בדיחה גרועה.
הם לוחשים לי שהוא לא יחכה לי שם, כשאני ארד.שהוא כבר שכח.
רעש ההמולה סביב שוכח לאיטו,אני שוקעת ביגון -התרגשות - פחד, ליבי שכמו ועוד רגע יקפוץ מחזי.
הזמזום חסר החיים מלווה אותי כשאני יורדת, ריח נקיון חריף מציף הכל ואני אטומה מתחושות,רק עיניי סורקות בתקווה חסרת בסיס את האנשים שמחכים בצפיה,לי אין מבקרים.
אבל אז לרגע, לפני שאני נשאבת חסרת הגיון ליגון שמציף אותי,לתקווה, לרצון המתנפץ על רצפות הרצפה המבריקות...
אני רואה אותו, עומד בגבו אליי ראשו מורכן מעט...
שיערו הקצוץ ארך,גופו השחים וכל כולו פתאום שונה כל כל...אבל זה עדיין הוא.
ואני לא יכולה להתיק מבטי,כי הנה,
הוא שם.
מחכה רק לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
