אני נכנסת לבר.
הוא אפוף בריח אלכוהול ועשן סיגריות, אני נושמת בהיחבא עמוקות מהאוויר הנקי והקריר של הלילה שמצליח לחדור דרך דלת העץ הסדוקה,ואז מתקדמת בצעדים קטנים ואיטיים לעבר שולחן ההימורים.הוא כבר יושב שם וכן כל חבורת הפשע שלו.
אני נעצרת כשניים וחצי מטרים מהשולחן,"הגעת" ,נשמע צחקוק לעג קל.
אני מתעלמת.
אני מסובבת אליי כיסא מהשולחן הצמוד ומתיישבת עליו תוך שאני מקפידה לזקוף גבי.
לכמה רגעים יש שקט, אני מרימה גבה.כמה מהחבורה זזים באי נוחות "אנחנו לא נוהגים לשחק עם.." הוא כחוכך בדעתו "ילדה כמוך.." אני נושכת שפתי כמעט בתנועה לא מורגשת, מתאמצת לשחק את המשחק בצורה הטובה ביותר.
"אני רוצה לשחק" אני אומרת ומנסה לא להישמע ילדותית, לא לוקח להם דקה בשביל למשוך בכתפיהם ולחייך חיוכים ערמומים, רק הוא לא מחייך,הוא נראה מוטרד-משהו.
"אם את ביקשת.." ,הוא מחלק את הקלפים ואז מתרווח במקומו,מוציא מכיסו בחיוך שטר של 50 דולר, אני ממצמצת.,השני מוציא שטר של 100$ אני מנסה לא להיראות מבועתת יותר מידי, השלישי מחפש דקות ארוכות משהו בכיסאו עד שהוא מוצא לבסוף מה שחפץ בו-שרשרת יהלומים בוהקת.
הוא מניח אותה במרכז השולחן ואז גם הוא מצטרף לחבריו שבוהים בי ,אני מנסה להתעלם מהשאלה שבעיניהם.
"מה איתך מותק?" שואל זה שמוציא זוג עגילים ,קולו נוטף ריח שיכר מר ואני בקושי מצליחה לעצור בי מלסתום אפי.
"אין ..אין לי מה לתת" אני ממהרת לייצב קולי, הם ניראים מופתעים ואז צוחקים באחת ,קולם הגס מהדהד בבר האפרורי.
"בדיחה טובה"אחד ממלמל "..מזמן לא צחקו עלינו כך" אחר אוחז בבטנו,.אני יושבת קפואה "לא צחקתי.."אני בוררת את המילים בזהירות "אין לי על מה להמר" .
הם משתתקים אבל הפעם הבעת פניהם גורמת לפיק ברגליי. אני לופתת בחזקה ירכי, מנסה להעביר קצת מהלחץ לשאר גופי ,זמזום זבוב טורדני מרחף באוויר, אני מנסה להסיח דרכו דעתי אבל- "תך!" -אחד מהם הורג אותו באצבע אחת קלילה ואני בקושי מצליחה לעצור את הרעד שעובר בי.
אני בולעת רוקי בכבדות .
"אין לך על מה להמר?" ניראה שהם רוצים להעביר אליי קצת מזעמם "אז למה באת בכלל?" אני עוצמת לרגע את עיניי ואז פוקחת אותן "אני יכולה להשאיר פיקדון" אני פולטת במהירות, הם מסתכלים עליי בהרמת גבה ,אבל אני מתבוננת ישירות בעיניו.
"יש לי פיקדון.. למקרה שלא אזכה " הם פורצים בצחוק לועג בבת אחת "למקרה שלא תזכי?!את ממש לא הולכת לזכות מותק" אני נושמת עמוקות ומשננת לי שוב ושוב -את במשימה-את במשימה-את במשימה! - טעות. האוויר הדחוס רק גורם לרצון ריאותיי להתפוצץ-להתגבר .
נראה שהרצון שלהם להוכיח גובר עליהם והם מתרצים.
החלוקה מתחילה ואני נושפת ברווחה. אני אוספת קלפיי ועוטה כמו כל השאר פני פוקר קפואים.
האבק הסמיך מעופף באוויר ואני קופצת שפתיי.אני לוקחת קלף, בדיוק כשהוא לוקח מהערימה.
ידינו מתכחכחות בחטף וזרם חשמלי מהמהם אותי לשבריר שניה,אני מושכת את ידי במהירות.
שקט,רק קול המהומי השחקנים נשמעים מעבר לחומת האוויר הדחוס.
זה שהביא את ה100$ פורס קלפיו על השולחן ,אחד על יד השני,ארבעה קלפים מנצחים. אני לא מצליחה שלא לחייך,הכל לפי התוכנית. הוא מחייך כמו לא יודע מה מצפה לו .השני פורס קלפיו, אני שומעת גיחוכים המופנים לעברי, "אז מה את אומרת מותק,הגיע הזמן לספר לנו מה הפיקדון, לא?" אני מחייכת חיוך מנומס מטה את הכובע החבוש על ראשי -כך שיפנה יותר למטה.
סיבוב שני,אני מערבבת את הקלפים, ציפורניי המשוכות אודם מחליקות על כל קלף וקלף בזהירות ומחוצה לה.
אני לוקחת קלף, לא יכולה שלא להיות מוטרדת מהמבט שלו.
מזווית עיניי אני רואה את מהמהר היהלומים מחייך לעצמו מזווית שפתיו.
אני מלקקת את שפתי התחתונה מרגישה לפתע שגרוני צורב -מה אם התוכנית לא תצליח?- אני מנערת ראשי בתנועה כמעט לא מורגשת ונושמת עמוקות לתוך ראותיי ריח חזק של שיכר ושל דלק .לפתע אני מרגישה תחושה של חנק וצריבה בכל מקום אפשרי בגוף.
אני אוחזת בקצה אצבעותיי בגרוני ולוחשת בקול צרוד, אבל מספיק חזק כדי שהם ישמעו "אני צריכה ללכת לשתות "אני ממלמלת, הוא מסתכל עליי בחשדנות מהוסה,"את מפחדת מותק ?"מהמר העגילים לועג לי ,אני שולחת אליו מבט רצחני והוא מפנה מבטו.
אני שולחת אליו מבט שואל והוא נראה מהורהר.
אני קמה ממקומי בהפגנתיות ופונה אל הבר ,רעש חריקת כיסא נשמע מאחוריי,אני לא מסתובבת.
צעדיי נעשים גדולים יותר ויותר ואני נעצרת רק על ידי יד חזקה שאוחזת בי באחיזת צבת "מה?-" אני מסתובבת בחדות.
זה הוא.
הוא גורר אותי אחריו לפינה חשוכה, כולא אותי בין הקיר לידיו "מה את עושה פה?" קולו מסנן בארסיות ,אני פוערת אליו עיניי, בולעת רוקי בכבדות
" זה מקום מסוכן, עם אנשים מסוכנים-" הוא מכווץ עיניו, הבל פיו על פניי,"-שעושים דברים מסוכנים" הוא מדגיש.
הוא זועם וזה בולט בכל תו ותו בפניו. "תעזוב אותי" אני פולטת, קולי מבוהל מידי ואני מנסה להסוות את זה "תעזוב אותי!" הוא מתעלם "אני מכיר אותך ,המקום הזה לא בשבילך " עכשיו תורי לכעוס .
"אין לך שום זכות לקבוע איפה אני אהיה ומה אני אעשה" עיניי ממש כמו עיניו רושפות גיצים "במיוחד לא אחרי שעזבת" ניצוץ ניראה בו .אני מתנשפת כמו אחרי ריצת מרתון..ואז אני מבחינה במבט שלו,המבט הכמעט כאוב שלו "את חושבת שעזבתי מרצון?"הוא ניראה ..לוהט .
"את חושבת שזאת הייתה בחירה שלי?!" הוא נסער, זה גדול ממנו. אני קופאת,נצמדת אל הקיר.
" את חושבת בכלל?" הוא נראה כמעט..נואש.אני מתעשתת ומתעלמת מרמיזתו האחרונה "אז למה עזבת,אה?!" אני קוראת אליו תיגר ,משלבת ידיי,מחכה לתשובה " יש דברים שלא תלויים בשליטתנו.. "הוא לוחש באזני בקול שקט, אני נושכת שפתיי "..יש דברים שלא תלויים בנו" הוא מתרומם מעט, אבל גופו קרוב כל כך אל גופי .
אני לא יודעת איך להגיב. נשמתי לא מצליחה להתייצב. הוא זז מעט אחורנית,אני נושמת בחטף ,ממצמצת.
אני מופתעת,המומה,בסערת רגשות מבלבלת..אסור שזה יפריע לי למשימה!אסור!אסור!אסור! אני מנסה להתרכז,להתרכז!להתרכז!להתרכז! ..
אבל משהו מפריע לי,חיוך מוזר-ערמומי משהו, מופיע בפניו.
"יש לי רעיון-" הוא פותח,כבר לא טוב."הפיקדון שלך,מהו?" הוא ממשיך בלי כל קשר, זה תופס אותי לא מוכנה "אני..אני רציתי להביא את הטבעת.."אני פולטת ויודעת שהוא יבין- הוא תמיד היה כל כך חד,פניו קופאות "טבעת?ה-טבעת?" פניו הופכות לגוש קרח מלוטש ,הגוש הבוהק והנוצץ והיפה ביותר שראיתי אי פעם.
ואז הוא אחוז בפתאומיות בחזקה בזרועי ובתנועה אחת מהירה הוא מפשיל שרוולי.
והיא בולטת שם,במרכז ידי.
ענודה על אמתי כולה אומרת הוד והדר..כולה עוצרת אהבה ואכזבה ותקווה וחלום.והוא מביט בה ועיניו כאילו איבדו מחיותם.
אני מנסה למשוך את ידי אבל היא כלואה ואינה ניתנת למשיכה.
חשש מתחיל לפעום בי,אני יודעת שלא הייתי צריכה להזכיר את הטבעת,אבל המילים פשוט קפצו מפי, אחד אחד, חורצים גורלי.אש מתחילה להתלקח בפניו שהחווירו,אש להט שחורה.אחיזתו מתחילה להכאיב לי .
"התכוונת לתת את טבעת האירוסין שלנו..בתור..בתור פיקדון לחבורה שכל חייה עוסקת בהימורים?!" אני לא בטוחה עם הזעם או הכאב שולטים בפניו..או אולי השנאה?! כלפי מי? כלפיי, או כלפי החבורה?..כבר שחכתי כמה הוא מסוכן,כבר שכחתי איך הוא שולט בי..
כבר שכחתי,
אולי כי עבר כל כך הרבה זמן...
הוא אינו יכול לשלוט בך! אני משננת לעצמי, הוא אינו יכול לחזור כך פתאום ולערער שוב שוב חייך!..וכל ההכנות שעשיתי לפני המשימה- כי ידעתי שהוא יהיה שם- לא עוזרות לי, הכל פורח מראשי כשאני מביטה בעיניו היוקדות הנמהלות בדוק של...רכות?!
אני מתנערת ומנסה להתעשת .
הוא מחכה לתשובה .
אני עוברת בעיניי על פני הבר וכל רחבי החדר הקטן והמעופש. החבורה יושבת סביב השולחן ותנוחת נינוחות,רגליהם שעונות על השולחן ובקבוקי בירה ריקים ומלאים למחצה זרוקים סביבם ...הוא רואה את נסיונות ההתחמקות שלי.
הוא מרים את סנטרי בקצה אצבעו-גורם לי להישיר אליו מבט.אני מתבוננת בו בלית בררה ומתהפנטת ,מתהפנטת ממראהו המסתורי והמכושף,מתהפנטת משערו שהוא כמסגרת היפה ביותר בנמצא לפני הקרח המושלמות שלו...מתהפנטת מקסם עינו החודרות,החושפות כל נסתר...-אני עוצמת עיניי בכוח "את מתכוונת לענות לי?!" הוא עצבני אבל דריכות זהירה ומהוססת מתגנבת.
אני נושמת עמוקות-על החיים ועל המוות-"כן- "התנגדות, "כן -את הולכת לענות לי ,או כן -זאת התשובה שלך?!" אני ממהרת להמשיך "- כן-זאתי התשובה שלי -" אגרופיו נקפצים "ועכשיו -לי- יש שאלה בשבילך -" אני מרכזת את כל הזעם,האכזבה,הכאב והבכי שהצטבר במהלך השנים ופותחת את עיניי בבת אחת " מה לעזאזל חשבת לעצמך?" הוא מופתע לרגע ואני מנצלת את זה "מה חשבת,שאני אחכה לך כמו מטומטמת?!" אני מטיחה בו " שאני אשמור את הטבעת ואחכה שתחזור ,אחרי שיום בהיר אחד אתה פתאום נעלם?! שאני יענוד אותה באושר ובשמחה ואשמור אותה כזיכרון אחרון ממך?!" הוא חורק שיניו "מה חשבת לעצמך?!" אני מתנשפת וזיעה קרה מצטברת במצחי.
ואז בפרץ אנרגיה אני מושכת בידי ומשחררת אותה מידו שרפה וניטלת לצד גופו.
שקט.
אני ממצמצת ומגרשת ניצני הדמעות מעיניי.
לאט לאט הרווחה המוזרה ההריקנות שאחרי ההתפרצות חודרת אליי ואדישות שונה אופפת אותי כהילה "על איזה רעיון דיברת קודם,לפני שפתחנו את נושא הטבעת..?" אני שואלת, מנסה לגמור במהירות קצוות השיחה ...מסיחה ניצוץ של סקרנות שניצת בי.
הוא כמו נזכר ומישיר אליי ראשו שנכפף,פניו פני אבן."יש לי רעיון בשבילך.." הוא פותח "..שישפיע כמובן גם עליי.." אני מנסה להתעלם מהרמיזה העבה,אבל איני מסוגלת,מוחי עדיין אינו מעכל את העובדה שפגשתי היום לראשונה את מושא סיוטיי וחלומותיי והוא אומר לי ברמזי- רמיזות את תלותו בי ואת תלותי בו- ואת הקשר בינינו.
"אני אתן לך כסף להמר .."הוא מושך את המילים לאיטו "ואת בתמורה-תתני לי את חירותך" הוא אומר את זה ישירות, בלי שום נסיון לגרום לתנאי להישמע טוב יותר.
אני צוחקת בלעג קל "אתה לא באמת מתכוון לזה, נכון?" היסוס מתגנב אל קולי כשאני מבחינה במבטו.
צחוקי גווע.
"אתה באמת חושב שתמורת כמה דולרים אמכור חרותי?!" אני נדהמת למראה רצינותו "אתה הפכת לטיפש בזמן שלא ראיתי אותך. או מאוד,מאוד תמים" ממלוא גובה קומתו הוא מסתכל עליי "אני דואג לך, את מסכנת את עצמך בצורה שאיני מוכן לה" חוצפתו גורם לי להסמיק מכעס ובושה -
איך הוא מעז?
האם אני כל כך שברירית בעיניו?!
הוא נראה כחוכך בדעתו ואז כנראה החליט "לא רציתי להגיע לזה..אבל אני באמת..באמת.."
הוא לא מסיים את המשפט,אני משפילה ראשי.הוא מכחכך, מתעשת וממשיך "את חשובה לי, וכמו שידעתי, הכסף לא ישפיע עלייך...." דוק געגועים נראה בו או שאולי אני רק מדמיינת?! "אז..הכנתי תכנית גיבוי.."הוא שוב מכחכך "אני אצטרך להשתמש בסודותייך כנשק " לרגע אני לא קולטת את דבריו.
הוא מישיר מבטו אליי.
פניי מחווירות ומאדימות חליפות."אתה לא תעז.."אני איני מאמינה "אל תנסי אותי" אני מנידה ראשי בחוסר אמון.
לא.לא .לא!
לא כך תיארתי מהלך העניינים "אני..אתה..אתה השתנית" אני אומרת לבסוף.
הוא אינו מגיב.
אני מתנערת ממנו והולכת הצידה ,"תזכרי,הפעם את משחקת פה על החופש שלך.." הוא עוד מספיק ללחוש לי באוזן,אני מצטמררת,הוא לוקח ידי בזריזות מפתיעה וחופן באגרופי שטר של 500$ "-מה?" אני לא מבינה,מנידה ראשי בבלבול "אני יודע שאת שווה יותר, אבל זה מה שיש לי ..ואל תהמרי על הכל -אני לא יודע איך בדיוק חשבת לקנות לך שתייה,אבל מה שאני כן יודע, זה שאין לך כסף.." ואז הוא מסתובב ומשאיר אותי כועסת על עצמי ועל חיי שהובילו אותי לסיטואציה הזאת.
אני פונה לבר בצעדים איטיים ושקולים, כמו מחשבת כל צעד וצעד.
בעל הבר מנגב כוסות עץ עם מטלית לחה ואני מעקמת אפי בסלידה לנוכח האבק הסמיך שבכוס "אין לך אולי..בקבוק קולה דיאט או משהו כזה?" אני פונה אליו .הוא מסתכל עליי בהפתעה שניות ספורות ואז פורץ בצחוק מטורף-ידו על כרסו שרועדת כמו ג'לי. "הצחקת אותי ילדונת " הוא מוחה באצבעו דמעות צחוק דמיוניות "דיאט קולה.."הוא ממלמל וצוחק בשנית
איני מבינה מה כל כך מצחיק..מעניין שהצחקתי כבר פעמיים היום בתמימותי.
"אולי ..שתייה קלה?"אני מנסה מזלי בשנית "אולי וודקה או שמפניה,מותק- מה ילדה כמוך עושה במקום כמו "העין החסרה של צ'ארלי "??..לא שיש לי התנגדות כמובן .." הוא שוב צוחק. נמאס לי,אני מוציאה את ה500$ ומנופפת למול פניו,כמו במטה קסם הוא מתהפך "כן גברתי, איך אוכל לעזור לך?!" הוא מנסה להיות רשמי .אני מגחכת בחטף ואז מרצינה "אני רוצה מים,ונקיים " אני אומרת ולקולי נוסף גוון של פקודה.
מפליא אותי לראות את המהירות בה המים בידי.
כשאני חוזרת לשולחן ההימורים דריכות טוענת כל איבר ונים וגיד וחלקיק מחלקי גופי.אני נושמת עמוקות ומתיישבת בזקיפות על כסאי,נזהרת לא להביט בו.
הסיבוב מתחיל.
הסיבוב האחרון.
אני לוקחת קלף מהערמה ופורסת את קלפיי למולי בהבעת פוקר קפואה.
הראשון מוציא עוד 50$ ומוסיף לערמה,מי שיושב על ידו מוציא אחריו עוד שטר וכן הלאה.התור מגיע אליי.
אני רואה אותו מתכוון להסביר שהוא משלם עליי כפי שהסביר לי על כוונותיו ,אבל תנועה ממני קוטעת אותו.אני מורידה את הטבעת הבוהקת בזהירות ומניחה אותה באטיות על השולחן כשהבעת ריקנות חלולה מאין כמוה ממלאת את כל כולי.
אני נזכרת בהוראותיו-500$ תמורת חרותי.
את משחקת על החופש שלך עכשיו- אני משננת שוב ושוב .
הפעם לניצחון יש משמעות כפולה.אני מרימה את ראשי חושקת שיניי ומסתכל על פניהם החושפים הפתעה תדהמה ופליאה כמעט מביכה.
ואז אני מגיעה אליו,והוא קפוא בצורה כל כך אדישה...פניו היחידות שלא מביעות פליאה,אלא סוג של חוסר אמון ריקני..הוא נראנ כמעט..מת.
הם מחלקים עוד סריית קלפים, כולם נסגרים בפינתם שבעיניהם זיק שמח או מאוכזב.
ורק הוא נראה שונה,כאילו כמעט לא אכפת לו ואני כל כך שקועה בפניו עד שכאשר הם משתנות לפתע לנחישות רצינות אני כמעט נופלת מכיסאי
מרתיעה ...
ולרגע אני כמעט צוחקת,מתפוצצת מצחוק מפעפע וחונק.
כי אני מבינה, אני מבינה את התסבוכת אליה נקלע,את התסבוכת בה אני קלעתי אותו בלי שום כוונה תחילה. - אם הוא באמת אוהב אותי לפי טענתו אז הוא וודאי אינו רוצה שאפסיד כי אז הם יקחו ממני את הטבעת - הדבר היחיד שעוד מקשר בנינו - בתור ניצחון הימורי וזה יהיה חשוד מידי אם הוא יקח את זה לעצמו...
ובעצם איזה טעם יהיה לטבעת?
והיא הרי רק זיכרון,או אולי סוג של תקווה שנגוזה לאט לאט לאיחוד משותף..ועכשיו אין זה אפשרי, עולמתנו נפרדו עד בלי שוב ואני מרגישה את זה כל לילה מחדש שעובר בסיוטים עליו.
ואם אני אנצח,הטבעת תישאר אצלי אבל גם החופש שלי.
ועל פי טענתו הוא רוצה "לשמור " עליי והוא אינו יוכל לעשות זאת בלי יכולת שליטה עליי...ואני איני מתכוונת לחשוף בפניו את תלותי בו.
החיוך לא נשאר הרבה זמן על פניי,אני שוקעת שוב בקלפיי.
אין לו הרבה בררות, כלומר אין לו בכלל ברירה- אני במשימה.
והמשימה שלי היא לנצח .
אני מערבבת את קלפיי.
הסיבוב האחרון מתחיל.
אני מחליפה קלף מאחד של הקופה,ועוד אחד.
חצי מקלפיי מתחלפים. ניצוץ ניצחון, אני כבר מרגישה אותו.
ואז הראשון פורס קלפיו.וכישלונו ממלא את השולחן. השני פורס,והשלישי.
התור שלי ,
הוא אחריי...סערת רגשות נראת בפניו החצויות בהחלטתן.
הוא פוזל אל קלפיו ואני מבחינה בחיוך ביטחון שנמהל בעננת פניו.
אני נושמת עמוק ומסתירה פניי בסריית הקלפים.
אני זורקת קלף ראשון.
שקט.
אני זורקת קלף שני.
לחשושים מתחילים .
אני זורקת את הקלף השלישי.
עיניהם נפערות..אני בולעת רוקי בכבדות, אולי בפעם האחרונה ,מזווית עיניי אני רואה אותן מזווית עיניי, והוא כולו קורן מתיחות דרוכה- אני חייבת לנצח, אני חייבת לנצח,אני חייבת לנצח!
אני נושמת עמוקות ואז פוקחת את עיניי שנסגרו בעווית פחד.
אני זורקת את הקלף האחרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
