היי!
אני מתכננת להעלות בערך בסביבות יום ראשון את הפרק הראשון (!) ,
זה לא יהיה בדיוק פרק...קשה להסביר,תראו בעצמכם.
אני לא מתכוונת להעלות את כל הסיפור כי זה לא משהו שמתאים לסיפור בהמשכים או לסגנון השכיח בישרא, רק כמה פרקים ראשונים כי הם היו מאוד חזקים בעניי...במיוחד השלישי או הרביעי :).
אוקי,
ולהיום.
הנה קטע לתחרות אתגרים,ראיתי את הפוסט וחשבתי להשתתף,התוצאה לפניכם.
אני לא אוהבת את הקטע בגלל שהוא נורא ריק לטעמי וחסר לו הרבה מאוד...
אבל היו לי שבועות לחוצים ואני גם באמצע מחסום כתיבה נוראי וקשה.
ועוד משהו -
אני יודעת שבתקופה הזאת לא היו עדיין רובים ויש עוד כמה דברים שלא מסתדרים וכל מיני כאלה ...
אז אני יודעת,זה פשוט לא הרעיון המרכזי אז עיוותתי את זה קצת כי המשימה עצמה הייתה לעשות על פי תמונה עם 2בגדים,אחד של גבר אחד של אישה שתלויים....
מקווה שתהנו.
נ.ב -דרך המורה שלי לציור אני משתתפת בתערוכה בזמן הקרוב,לא בדיוק יודעת על זה פרטים,רק יודעת שאני מתרגשת ;)
הנה הציור שיהיה שם (לאחרונה התחלתי לצייר ילדים ,אחרי תק' ארוכה של דברים מטרידים /טראגים מדי.
אולי בעוד כמה שבועות אעלה את הציור שאני עכשיו מציירת...גם ילדים,אחר כך בטח אחזור לשחור הקודר שלי :)
שבוע טוב!
הגשה-
*************
אני סוחטת את הבגדים במי הנהר בדיוק כשהיריות מתחילות מחדש.
הפעם הרעש קרוב במיוחד, ממש מעבר לעצי היער.
הוא חוטף את התרמיל מהאדמה ורץ אליי, עיניו מבוהלות "מהר,בואי!" אני מנערת את ידיי המלאות ברגבי אדמה ומים ולוקחת את הבגדים הרטובים.
אנחנו רצים.
רגלינו כבדות,כל גופנו כואב אבל הפחד גורם לנו לרוץ, לברוח קדימה, למצוא מחבוא.
אנחנו רצים,
כמו כל השנה האחרונה,כמו כל פעם שאנחנו מגלים ששליחי האינקוויזיציה לא התייאשו.
אני פוזלת אליו,שריריו מאומצים, זיעה מכסה את מצחו ועיניו מצומצמות, מישירות מבט אל האופק,לעבר המטרה.
הוא נראה כל כך בוגר עכשיו, כל כך שונה מאיך שהיה נראה לפני שנה...
לפני שגילה שאני צאצאית אנוסים,לפני שאני גיליתי שאני צאצאית אנוסים.
לפני שהבנתי שאני יהודיה ...לפני שהובאתי לפני האינקוויציה.
יום אחרי שנלקחתי נמצא המלשין מת,לא היה לי ספק לגבי זהותו של הרוצח.
כך הוא אמר לי - מוות כנגד מוות...
אז עוד לא ידעתי שהוא לא מתכוון להניח לי למות.
הבגדים מכבידים על גופי ואני מחזקת את אחיזתי בהם,כמו מנסה להעביר את עודף האנרגייה למקום אחר.
" ליז? " הוא פונה אליי,דאגה מעטרת פניו באותות אופל " את בסדר? נפגעת?" אני מנידה בראשי וממשיכה לשמור על יציבות נשמותיי,
לרוץ,להמשיך לרוץ,אסור להפסיק.
מרתף עינויים....צרחות,צרחות, צרחות...
אני מנערת ראשי, מתרכזת בקצב פעימות לבי שממלא אוזניי, שממלא את רעש החלל.
אולי בגלל זה לוקח לי יותר זמן לקלוט את הבקתה מרחוק.כריסטיאן רואה אותה לפניי, הוא לוחץ את ידי.
"ליז,אני חושב שמצאנו מקום " היריות כבר פסקו אבל אני יודעת שהם עדיין רודפים אחרינו ,ואולי...לעולם לא יפסיקו.
אור השמש השוקעת מדמה תחושה אבל נוגה...
חושך,תא מאסר אפל ...צרחה,היא קורעת את דממת הלילה,אור מתקרב ואז, שוב חושך.
כשאני מתעוררת אני מוצאת את עצמי בזרועותיו של החייל המתחזה, בזרועותיו של גנב מדים מוכשר במיוחד.
והוא רץ,זאת הייתה הפעם הראשונה שברחנו,פעם שהתמשכה ונמרחה על פני עוד כל כך הרבה פעמים.
מעקה הברזל ניצב יציב סביב הבקתה, אני לא חושבת פעמיים ותולה את הבגדים ,שייתיבשו.
כריסטיאן פותח בזהירות את הדלת והחריקה הצורמת נשארת תלויה באוויר.
אני עוקבת אחר צעדיו של כריסטיאן,מגששת באבק הסמיך שעומד בחדר.
תחושת החנק מזדחלת אט אט ואיתה הזכרונות ; גחלים לוהטות מחליקות במורד גרוני, ביצים לוהטות,מחטים, מכונות הרג מאיימות מהפינה...
"כריס?!" אני קוראת בחשש, המהום קל נשמע מצידי, אני נאנחת בהקלה ואוחזת בידו.
הלילה יורד, אני מתבוננת בפניו השלוות,החלקות מדאגה.
הפעם הראשונה שראיתי אותו כך הייתה על ספינת המסחר.
הוא היה האחד שהגניב לי עשבי לעיסה נגד מחלת ים, הוא היה האחד שדרש בשלומי בכל יום.
האחד שראה אותי.
ואז הייתה את הפגישה העסקית,הו,כמה שהופתעתי לראות אותו...
אני לא יודעת מה חיבר ביננו בצורה כל כך חזקה אחד לשני, אני לא יודעת מה גרם לו לוותר על חרותו למעני, מה גרם לו להציל אותי, אבל מה שזה לא היה הוא היה חזק,במידה כמעט לא אפשרית, ואם לא,איך אני מוצאת את עצמי בורחת כבר במשך שנה מהשלטו הנוצרי, ביחד איתו?
אני שומעת אותו ממלמל משהו מתוך שינה, כמו זמזום ערש שקט.
אני נרדמת.
מבעד לערפולי הכרתי אני שומעת רעש,אני מתהפכת על צידי.
כשאני מתעוררת אני מוצאת את עצמי מובלת בשיירת אוטו-דה-פה, כריסטיאן רחוק,כבול במאסר נצחי.
זעקתו אליי תיחרט לעולם בזכרוני, זעקת אבדון נואשת.
איני יודעת איך הם מצאו אותנו בסופו של דבר,
איני יודעת איך הכניעו את כריסטיאן,
אני רק מסתכלת לאופק,לעבר שדות הירק שקורצים אליי, לעבר הבגדים שלו,הבגדים שלי,התלויים במרפסת אהבה קטנה ...
מתנופפים ברוח,משלחים זרמי תקווה לעולם.
******
מבאס ,אה?
עדיין אפשר להגיב על הפוסט הקודם:)
אשמח לדעת מה אתם חושבים על הציור!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
