We are mentally il,we are lairs-becase we make other people think that we are normal/

אבא שנפל חלל במלחמה,אימא מתאבדת...

כל אלו הם רק סיפורי מסגרת לעיתונים.

והכתבים- הם חוטפים אותם כאילו היו לחמניות טריות ,

כאילו לא היו סיפורי חיים כואבים ,כאילו לא הייתה זאת אמת מרה -

כאילו לא היו פצע עמוק ומדמם.

הם מתנהגים אלייך כתינוקת ,כילדה קטנה ותמה שלא מבינה,

שלא יודעת את הסובב סביבה.

כאילו לא ידעתי שלעולם לא אפגוש עוד באבי..

כאילו לא בכיתי כשגררו אותי לבתי מחסה מאותו היום שאימא שלי החליטה

שהיא מעדיפה איחוד משותף עם אבי מאשר לטפל בביתה..

כאילו לא נשארתי מיותמת וחסרת כל.

והם אומרים לי להתנחם בעובדה שאני בולטת,שאני מושכת עיניים.

בשער הלהבה שלי ובעייני האזמרגד הגדולות.

הם אומרים שיש סיכוי שבזכותם אולי יאמצו אותי .

אבל זה לא עוזר,זה רק מחפה על השתיקה העקשנית שלי ועל הסתגרותי מהעולם.

זה רק גורם לפחד שאופף אותי ,חונק מאי פעם – להתגבר בצורה שכמעט גורמת לי ליפול,

להישבות שוב בידיו של הבור השחור והגדול הזה שנקרא חיי.

ולפעמים כשאני לבד ,בלי אף חברה מזדמנת ,הפיתוי גדול מאי פעם .הפיתוי לקטוע את העול הזה ,שיושב על כתפיי וגורם לי לקרוס .

לקטוע את הפחד הזה ,שמתמיד לקונן בליבי ,בחזי שעייף מלנשום .

והם הצעד הזה – בין הגג לחלל, חשוב כל כך ?

האם הצעד הזה בין שני עולמות כזה משנה ?

והרי הוא ישפיע ,והשפעתו תהיה חיובית יותר מכל מעשה שעשיתי אי פעם בחיי.

השפעה חזקה וטובה שסוף סוף תביא קצת תקווה בגלים קטנים של כאב...

אני מסתכלת למטה , מהססת.

ידי רועדת מעט ,היד המלאה חתכים שלא היו מספיק עמוקים ,שלא היה חדים מדי בכדי שיוכלו לעזור.

אני נושמת עמוקות ,מדקת כאב בבטני חונקת אותי ואני מועדת לפנים...

בטני,המלאה כדורים : צהובים, כחולים,אדומים...

הצבע היחיד בחיי.

ואני מניחה שאני ניראת קצת מפחידה, עם המבט הזה ,המטורף בעיניים.

ואני מניחה שאני ניראת קצת לא שפויה ,עם הרעד הזה בכל הגוף.

אבל אם יש לכם טענות אל תבואו אליי- אני לא אשמה.

זה רק הפחד הזה שלפעמים גורם לי לאטם אוזניים, לצרוח בתוך תמונה קבוע של שחור לבן.

הפחד הזה שדחק אותי מקץ ילדותי.

הפחד המשוגע הזה שגורם לרגלי המפרכסת להתקדם מעט ,ואז לסגור צעד . ומיד גם את הרגל השנייה.

ועכשיו אני כבר בטוחה שיסתכלו עליי במבט מעוקם,אולי אפילו מבוהל.

כי אפילו בחיים ההזויים שלי זה קצת מוזר ליפול מבניין של 53 קומות אחרי סיום העבודה.

אבל אני אוהבת את זה ,את הלהט – של הצרחה.

כאב הלחץ באוזניים …

של הסוף,החד והמהיר.

כי אבא שנפל במלחמה ואמא מתאבדת הם רק סיפורי מסגרת,

סיפורי מסגרת לחיים ארוכים ארוכים.

המלאים בתחושות אבל עמוקות.

חיים הנגמרים

ע

כ

ש

י

ו.

בום.

****

איך ?

נ.ב

חברות שלי אמרו לי שאני צריכה להיות פסיכולוגית .

לתת יעוץ לכל מי שקורא חלק מתוך הקטעים הסדיסטים שלי...

על כן אני נותנת אזהרה לגבי הקטע הבא,הוא יחסית נורא (יעלה בקורב..)

ובכל מקרה,

יש בצד הבלוג כתובת איימל,מוזמנים לכתוב .

אני די טובה בזה,יש לי סטאג' ,תאמינו לי.

ועוד משהו -

יש כזה דבר שנקרא מנויים,כך שאם אין כוח להתעדכן כל פעם פשוט תוכלו לקבל במייל ;וע''פ הכותרת תוכלו להבין אם יש לכם כוח להיכנס או לא.

מקווה שעזרתי במשהו.

רוז.