זה יהיה ממש נוראי להודות שקשה לי לשמוע איך ואיפה חותכים ורידים?
כלומר, מה בדיוק גורם לאנשים להיפתח אליי?
העיניים? ? השיער??המבע???
וזה לא שאני לא מבינה, אני מבינה את הצורך לספר,לפרוק.ואני מבינה שאני אמורה להודות על זה ,וכן,אני מודה שזה נותן לי תחושה טובה ההרגשה הזאת של ההקשבה,של היכולת לעזור למישהו אחר אפילו בלי להתאמץ ,
להרגיש שאני מועילה אכשהו (ממש לא קשור לרגשות נחיתות,כי זה למזלי עדיין אין לי) ...
אבל כאילו - לחתוך ורידים?
יש דברים שהם הגבול שלי.
בחיי שאני כמעט מקיאה,לא יכולה לחשוב על דם...לא בצורה הזאת.
אז זהו,הייתי חייבת לשאול.
לא שזה יעזור כי אתם לא מכירים אותי,
אולי דווקא בגלל זה אני משתפת.
ואני חולה,כן, התקררתי אתמול בלילה.
אני פשוט לא מאמינה.
אז אני די חסרת מעש כרגע (סופסוף?)
ויהיה נחמד אם תגיבו לקטע הבא.
*(דמיינו מישהי נשענת על המעקה וכל הכוף שלה קעקועים).
וממש בקרוב יעלה פרק שני- אני מקווה (חייבת לציין שאני ממש אוהבת את מה שהולך ונרקם לו) 
וכמובן- קטע על חתיכת ורידים.
כי פשוט הייתי חייבת.
ואל תדאגו ,זה לא בקטע הטכני,זה מעבר לזה ,לא מרתיע במיוחד...
תראו בעצמכם ,בקרוב.
ואני חייבת להודות שיצא לי יחסית בסדר...למשהי כמוני.
אז שיהיה יום טוב.
- נ.ב:
זה לא שהחברה הזאת בעד חתיכת ורידים או משהו או קשורה לזה אכשהו ,אני אפילו לא זוכרת איך השיחה התחילה...אז סתם שתדעו.
הגשה -
אני מחכה לו.
נשענת על המעקה ומשקיפה לעבר האופק, מבטי ממוקד אל הנוף הנשקף מתחתי.
דקה עוברת,ועוד אחת. עצבי שכבר קודם היו מתוחים נדרכים אפילו יותר.
הרוח מסתחררת סביבי,משחקת עם שרוולי,חושפת חותמת קעקוע.
כמו מתוך טראנס אני מעבירה ידי ברפרוף על השבילים השחורים,על הצורות המשתלבות עם צבע עורי החיוור,השקוף מעט.
כתובות החותמות עבר הווה ועתיד.
הוא קעקע לי אותם.
עיני כמו מיד נתפסות על החותם הראשון. וזה סוחף אותי,למערבולת כאב ואהבה.
וזה סוחף אותי,למערבולת פחד ותקווה.
רגלי מתופפת בעצבנות על מדרכת הפסיפס -הוא צריך להגיע.
הקעקוע הראשום מתפתל לו כנחש.
אזהרה ראשונה - סכנה.
זה בצורת כתם קטן,כמעט ואינו מורגש.
זה היה התנאי שלי לפניו- קטן,בלתי מזיק.
לאחריו ביד השנייה - אזהרה שנייה - דריכות.
הקעקוע השני כבר גדול יותר, מעז יותר. אני זוכרת איך משך בידי, איך סימם אותי בחיוכו הצחור.
ואז כבר כמעט ולא יכלתי לספור את הפעמים שהחט חרטה אותותיה בגופי, חוץ מהכאב החד שלא נשכח ממני, רודף אחרי בסיוטים.
אז חשבתי שבגלל הכאב הפיזי, עכשיו אני יודעת - בגלל ההטרדה הנפשית.
קור מוזר עוטף אותי ואני מתכרבלת בתוך עצמי,בתוך שרידי גופי המושחת.
כל סימן הוא סמל, סמל למפנה חדש בחיי וככל שהוא גדול יותר, מגושם יותר וחסר צורה כך גם אני - כפופה עוד יותר לרצנו.
השלישי כבר בולט יותר, על כף ידי, נוצץ בגאווה לעיני כל.
זאת הייתה הפעם שעזבתי את הבית, לאחר בריחות תמידיות בלילות. ועל כן הכתם המופשט דומה מאוד לבית, ועם זאת שונה.
בכדי להזכיר ובכדי להשכיח.
אני משפילה מבטי לנהר ההומה מתחתי ואז לשמש הדוקעת לאיטה. מנסה לחשב את הזמן שעוד נותר לבואו.
צמרמורת עוברת בגופי מחדות הזיכרונות מכמות הפעמים שצרבו המעשים האסורים את גופי, את המחטים שטימאו את דמי, את נשמתי.
ובסופו של דבר הוא צחק עלי, מאחורי גבי, מאחורי דמותי חסרת השליטה.
הוא געה במערבולת כשפים,
במערבולת חוטים- במערבולת רוע נוטף שנאה.
טיק, תק, טיק, תק...
השעון הגדול, הניצב במרכז העיר מצלצל.
אני נדרכת, הוא כבר צריך להגיע.
כמה זמן שלא ראיתי אותו, כמה זמן עבר עד שהצלחתי להתיר את כל הקורים אשר טווה סביבי.
הפעם הראשונה בה פגשתי בו הייתה בסמטת "העין העצלה של צ'ארלי".
אני זוכרת את זה בבהירות, את ההליכה המהירה, את שמחת החיים שלו, הגנוזה בתוך קופסת סקרנות מסוכנת...
הוא עמד, ויכולתי לראות את הבעות פניו המשתנות עד למבע אושר מרוצה.
זאת את" הוא המהם, ואני- עוד לא הבנתי.
"זאת את, כמובן".
רק היום אני מבינה שהתכוון לכך שאני הקורבן שנבחר.
חוש ההישרדות שלי נמוג לגמרי כשהוא התקרב, תוך כדי מלמול מטורף של בליל הברות חסר פשר.
פעם בחודש, כל ירח מלא. חותם בי כל פעם אותות וסימני טומאה שונים.
סימני שיגעון מאלחשים.
מגן קטן, והוא מכסה לב חסר צורה, כמעט חסר תבנית.
עכשיו אני מכה את עצמי, כי זה כמו רמז שהוא נתן לי, שלב אחד לפני שריח הסבון הנקי שלו חנק את כל כולי.
שלב אחד לפני שמצאתי את עצמי קמה למציאות שונה כל כך,כמו לא מבינה איך הגעתי למצב הזה בכלל,כמו לא זוכרת את מהלך שלושת השנים האחרונות.
מבינה שהתעסקו לי במוח,שהתעסקו לי בגוף,שהתעסקו ליבשאריות נפשי המדממת...
ולא,הם לא היו רחמנים מספיק בשביל למחור עדויות.
הם היו קרי לב עד שהיו חייבים לחרות עליי בכל פינת עור חשופה-
כל מקום מספיק כואב כדי שכל זמן שאני חיה אהיה מודעת לזה,כל זמן שאני בהכרה.
כדי שלא אוכל לברוח.
וניסיתי,ללא הצלחה.
והוא עמד שם,רואה אותי שוקעת באותו חור שחור חסר רחמים ולא אמר דבר.
התרחק.
משאיר אותי להיאבק עם עצמי.דמעותי נמהלות עם מי הנהר המלוכלכים.
אבל אני חזקה עכשיו,אני לא אכנע.
ורק בגלל זה הסכמתי להפגש איתו מחדש,רק בגלל רצון הנקם החזק הזה,שכמו שואב אותי לאותנ מטרה אחת נעלה.
אני מכסה בחולצתי הארוכה פצעי נשמתי,אני לא אתן לו את העונג הזה.
אני עוטפת את צווארי בצעיפי האטום,אני לא אזכה אותו בחיוך הזה.
אני מכסה את מה שעוד נשאר,במעיל גדול,אני לא אפתח לו שוב את הצוהר הזה אל חיי.
השעון מצלצל שנית,אני עוצמת את עיני ונושמת עמוקות,מנערת את ידי הרועדות מעט,המתזזות במחולו של הפחד -
"הגעת" אני שומעת את הקול מאחוריי.
אני מסתובבת באחת,פוערת את עיני במסווה של יראה.
והוא עומד שם.
מעיל העור השחור שלו מרופט מעט יותר,מכנסיו הרחבות והנצחיות התקצרו,נעליי הבד הבלויות התפוררו.
לבסוף אני משירה מבט אל עיניו, הדבר ממנו הכי חששתי.
וכשאני מביטה בהן אני חשה כאילו אני מסתכלת בשאול, בתהומות כחול ושחור שאינם נגמרים...
ולפתע הוא מחייך, ונשמתי נרעדת מבישמו שאופף אותי, המציף אותי בגלים משכרים-
לא מבחינה שאין זה חיוך רגיל, ששיניו כמו מתארכות ומאיימות על קיומי.
ואז הוא מוציא את ידו שהסתתרה מאחורי גבו. פתאום אני ניצבת פנים מול פנים נגד האקדח המוכר, האקדח הגדול והקר.
"לא" הלחישה נפלטת משפתי הקפוצות "לא!" אני כושלת אחורה אל המעקה.
איך לא צפיתי את זה?
אני מתנשמת מעט- זה רק אני או שידו רועדת?
הפעם האחרונה שראיתי אותו מהסס היתה בעודי מאושפזת ממנת יתר.
"בבקשה" ידי מהדקות אחיזתן במוט הברזל.
אני מתכווצת ואז מופתעת מתגובתו הכל-כך לא צפויה.
הוא מניף את ידיו, כמעט בחוסר אונים ופני מתלהטות, באש של כעס, באש של שנאה, אש יוקדת ושחורה.
"תפסיק!" הוא דורש "תפסיקי!" הוא חוזר, מסתובב סביב עצמו בחוסר מנוחה .
"מה?" קולי צרוד במעט כשאני מבקשת הסבר,תוך סריקה מהירה של האזור השומם סביבנו.מדוע הסכמתי לכזה מקום שומם?
ועל מה הוא מדבר?
הוא עוצר.
"אל תעשי עצמך כאילו את אינך יודעת" הזלזול נוטף מדבריו כאילו היה זה דבש.
הרוח מערבלת את האוויר סביבי ומבלי שאני מספיקה לעקוב הקעקועים נחשפים.
והוא מבחין בהם ומבטו נעשה קפוא, ולפתע כל- כולו מרוכז ועם זאת כל-כך לא ממוקד.
לא מודע לנעשה סביבו.
הוא מתקרב אלי כמו מהופנט.
אני נדחקת אחורה מבוהלת.
"אל תאמללי אותי יותר ממה שכבר אמללת" הוא לוחש, פניו עדיין רכונות אל זרועותיי.
אני רועדת.
"אל תגרמי לי להתחרט" הצליל הענוג כמעט לא נשמע, נבלע ברעש העולם.
"מה?" אני מגמגמת ואז הוא מביט בי .
סוף סוף.
"את לא יודעת?" הוא מטיח והבערה בעיניו אך גדלה "אני אוהב אותך ,לעזאזל!" הוא צועק "תמיד אהבתי" פניו כשל חיית טרף מאיימת.
ואיני מספיקה לזכור מה רציתי לעשות,איני מצליחה לזכור מה ניסיתי להגיד ...
כי הוא מנשק אותי .
שפתיו סוגרות עליי,כולאות אותי בין זרועותיו.
ואני טובעת בתוך עיניו המתעתעות, עיניו שסוגרות עליי וכולאות אותי בכלא נצחי ומייסר,בלי דרך חזרה.
ואז,באותה נשימה "אבל זה לא יכול לקרות..." הוא לוחש,מתרחק מעט.
לא נותן לי להשתחרר מריח גופו שמסמם אותי " אני חסר חולשות, ואת לא תשני את זה" .
הבלבול עוטף אותי כשהוא מתרחק,עוטה מסכת אדישות קפואה.
ואני עדיין לא מבינה, ממששת את טעם שפתיו, העדות היחידה לאמיתות הרגע ההזוי הזה.
ואז הוא מניף מחדש את אקדחו.
והוא ניצמד אליי מחדש, בדיוק כשיירית האקדח נשמעת,כזעקה לא אנושית.
בום.
והנה שוב -
נלכדתי ברשתו.
*****
גרוע גרוע גרוע....
אני יודעת,רק שהמוח שלי מנוון כרגע ואני לא בדיוק בפוקוס...
רוז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
