כמו שציינתי בפוסט הקודם ,
זה קטע על חתיכת ורידים.
זה לא יותר מדי נורא,אני לא עד כדי כך מוכשרת ,אז אין סיבה להילחץ.
ואני רק חייבת להוסיף:
למי שיראה אחרי הפוסט הזה שאני מזוכיסטית מטורפת או משהי שנהנת לסבול או חותכת לעצמי את הורידים
או שיראה כאילו זה מחוויה אישית...-
אז לא.
אני ממש לא...
לפחות לא בנתיים.
אז הנה.
בהצלחה.
(ו-היי, חברים שקראו את זה פתאום הרגישו מוזר או רצון לשפוך את הלב...אז יכול להיות שזה רק הם ויכול להיות שלא.
אז אם באלכם אז אתם יכולים לשלוח לי אימל או משהו ולכתוב או לא לכתוב אם אתם רוצים שאגב או לא.)
דם.
***
אני מרגישה את זה, את הכאב בחזה,את סערת הרגשות,את היובש הזה שמחלחל בעורקיי ומסלק כל רגש אחר.
אני מרגישה אותו מטמא אותי,לאט לאט בעקביות.
עולה ויורד,עולה ויורד...
בזרם שאינו פוסק.
אני מתכווצת קורסת על הרצפה ככדור ונעלמת בתוך עצמי.
ידי מושכות בשערי אבל זה לא נעלם,הכאב הזה.
הוא לא מפסיק.
עודף האנרגייה הזאת שממלאת אותי,שמקהה חושי...
וזה נאגר,זורם בוורידי,מאיים להתפוצץ,להתנפץ במחולות השיגעון.
ואני מפרכסת,כל גופי רועד,ואני נעלמת בתוך אותות טירוף.
צועקת, מכלה כוחותיי נזעקת ממררת ביגוני...
ואז מחרחרת כחסרת נשימה ומאדימה כאילו עוד איני יכולה.
וזה גומר אותי,
הכדור הזה שמתגלגל ומתפשט לאט לאט,כמו מגפה שלא פוסקת, מעיר תאים ישנים, ממריד כל נים ונים...
ואני קמה, כושלת אך בקושי אל המטבח,ואני לוקחת את הסכין הזאת שמנצנצת לה מפתה על השיש ...
ואז רצה,כמו נכנעת לאנרגייה ההורסת הזאת.
ואני מסתכלת על הדמות הפרועה שמשתקפת כבובאתי, ואני חיוורת ושיניי נוקשות ועיניי מהבהבות, כבות ונדלקות כמו פנס ישן ,כמו תמרור אזהרה...
ואז זה מגיע,בתנועת יד קלה ואני משחררת את כל הקצף הזה,אדוות השיגעון הזאת.
וזה מאלחש,מרגיע ואני נאנחת כשהכיור מוכתם בדם מחודש ,ואני חשה באנרגיות שזורמות ממני,נמהלות במי הביוב.משאירות אותי סוף סוף לבד.
ותחושת הרווחה המתוקה הזאת מחממת אותי ואני חודרת עמוק יותר,מאיצה.
וזה נפלא,ואני כמעט צוחקת בטרוף ,מרגישה את הכוח הזה שלוקח אותי למוחוזות אחרים,מבטיחים בהרבה...
ואני מרגישה שליטה מוחלטת ואז מאבדת כיוון, מסתחררת וכבר כמעט ואיני ממוקדת.
אורות פה ,קולות שם ,
ואני נכנסת לתרדמת זמנית,והעולם מהסה את קלו, ואני כל כולי לבד,באמבטיה, חובשת את פצעי,מוחה את הדם שהתפשט על בגדיי שוטפת את הליכלוך ,מתמכרת לחוסר האנרגיה הזאת,וזה ממכר אותי.
ואני מחייכת ואז שוב נאנחת ופתאום אני כל כך עייפה...
ואני נשענת על הדלת,מותשת ,עוצמת עיניי ואז ,
נופלת -
מעולפת על הרצפה...
ורק טיפטוף הדם הקל הוא הרעש היחיד שמהדהד בחדר,ורק צבע המוות העז הוא העדות לגבולות ההגיון, למתרחש בסתר...
טיף טף, טיף טף...טף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
