We are mentally il,we are lairs-becase we make other people think that we are normal/

חד קרן ורוד.

ורוד,מתנוצץ לו מתפשט בנקודות בחדר.
אני מתרכזת בגוון הבוהק.
ואז גם הכחול והם מתערבבים ביחד עם הירוק והלבן.
אני עוקבת אחריהם בדריכות, גופי מפרפר בהתכווצויות קטנות,ידיי הקשורות למיטה נעות בקצב לא אחיד.
ואני צוחקת מופתעת מההפתעה הקטנה,צהלות חדות שחורקות באוויר.
ואז העיסה הצבעונית הזאת מקבלת צורה ואני רואה אותו,את החד קרן הזה.
והוא מעופף וקורץ ונוהם ואני מתבוננת בו בפליאה, עיניי נפערות.
והוא מסתחרר לו בחדר קרב ומתרחק,והנה הוא שם כמעט ויוצא מבעד לחלון הסגור היטב,המסורג.
ואני נזעקת אליו, נלחמת בחליפה הכתומה שמהדקת אותי חזרה  אל המיטה.

ואני נלחמת בכוח הזה שחוסם אותי...
ללא הצלחה.
וצווחותי חסרות הצורה מזעיקות את הפסיכיאטריים.
והם מדברים אליי,בעדינות, מלטפים ברוך,אבל כמעט בלי שאבחין סוגרים עליי את התפרים ומחזקים את הקשרים.
ואני זזה,בחוסר מנוחה מנסה להסביר על החד קרן, חד הקרן שלי.
והם מנהנים בראשם כמו מבינים אבל מבלי שארגיש הם מזריקים לי את הנוזל הזה,שמסמם אותי, לגוף.
שמטשטש את חד הקרן,את חד הקרן הורוד והמעופף שלי.
ואני רוצה לצעוק.

אני לא משוגעת,אני שפויה לחלוטין ,אינכם מבחינים?

ואני רוצה להוכיח אותם אבל איני מסוגלת ,מפחדת שהחד קרן הורוד יברח.

ואני עוקבת אחר כנפיו שנעות בהרמוניה מושלמת באוויר ,ואני שואפת לראותיי את ריח החופש שנודף ממנו.
וכמעט.
ואני.
בסדר.
אני בסדר,נכון?
ואני איני משוגעת,אני שפויה לחלוטין.
והם סתם טועים,הם סתם.
והם אינם מבינים שאיני רוצה להיזכר באבא,שאיני רוצה לדבר.
והם אינם מבינים שזה טבעי שאשתולל כשהם מתקרבים עם סכין,אפילו אם היא בשביל עוגה.
והם אינם יודעים שאני מודעת למה שקורה סביבי, שאני ערה.
והם לוקחים את הגוף המעוות כסימן,את הפרופורציות הלא הגיוניות...

חמש שנים, שישה שבועות,עשרים ושלוש שעות וחמישים ואחד דקות.
עוד דקה חולפת ומצטברת אל כלאי.
אני נוהמת, שפתיי משורבבות בחוסר חן, ממלמלת הבהרות ללא הגיון ,ממלמלת את השפה שלי.
בוגועבא...לולו,ססיל..צטמור...
ואני מדברת ומקצה עיני יכולה לראות את החד קרן עוצר מתעופתו ומקשיב ...

ואז גם אני עוצרת כשנמאס לו-

כשהוא עף.
חודר מבעד לסורגיי החלון, לוקח את הורוד כחול ירוק צהוב שצבעו את החדר הלבן והחולני הזה.
ואני דוממת, מסובבת בתנועות מעוגלות את ידיי שנרדמו .

ואני שותקת, ומבלי להיות מודעת לכך בכלל דמעות מתחילות להכתים את הצבע הכתום הזרחני של חליפתי.
ואני צוחקת ובוכה חלופות, ללא שליטה.
ואני רוצה לצעוק לו -

שיחזור,שישאר.
אבל זה היה ברור שהוא לא ישאר,
אף אחד לא נשאר .
אף אחד לא מבין שאני בסדר.
שאני שפויה.
שאני לא זקוקה לטיפול.

חמש שנים, שישה שבועות עשרים ושלוש שעות וחמישים ושתיים דקות .
אני נשארת קפואה דוממת,ועיניי הדומעות הן הרמז היחיד לחיים שבגופי.
חמש שעות,שישה שבועות,עשרים ושלוש שעות וחמישים ושלוש דקות.
ואני ממשיכה לספור, ראשי נד בקצב תקתוקו של השעון.

ואיני מבחינה בבהלת המתנדבים המבקרים,ואני מחייכת אליהם,בחיוך חסר שיניים, מנסה להתקרב.
הם בורחים.

משאירים את עוגיות המכירה על דלפק הכדורים.
ואני ממשיכה לספור כי זה הדבר היחיד שעוד נותר לי לעשות.
חמישים וארבע דקות...
בבקשה,

אני לפתע צוחקת הצווחות הדקות צורמות אפילו באוזניי -

בבקשה תחזור .
ופתאום אני בוכה.
ואני לא בשליטה,
מוחלטת.

אני נורמלית.אני מתחננת.
לפחות בשבילך.

והנה, אני כמעט וקופצת מפזזת ,

עיניי נפערות ידי מתעוותות וגופי מתקפל -הנה הוא,מתקרב,בנקודה מטושטשת, בנוקודה ורודה ומוכתמת.
והנה הוא כאן,מלקק את פצעיי הפעורים.
חד הקרן שלי.