ראיתי את הקטע הזה בזמן שמיינתי דברים....ואו,נוסטלגיות.
אני חושבת שכתבתי אותו לפני בערך 3 שנים...אולי 4.
מה אתם חושבים?
***
עד הסוף -
" את בסדר?" הוא שואל בדאגה " כן" אני עונה ,אני משקרת.
אני מרגישה נורא,כאילו עוד שנייה תפער תהום ואני אצלול לתוכה חסרת כל תקווה.
הוא לוחץ את ידי בחזקה, כמחוות עידוד ,אני מנסה להתמקד במגע ידו המנחם שלרגע כמו משכיח הכל...
רק לרגע.
האחות נכנסת ואני עוצמת עיניים, משאירה לו את השאר.
" היא תהיה בסדר?" הוא פונה אליה "אנחנו מקווים. הכל יכול לקרות, זה עניין של רצון" היא בודקת את האינפוזיה המחוברת אליי ואני יכולה להרגיש את הידידות המזויפת שהיא מקרינה ואת ההקלה שלה שנשארת בחדר גם כשהיא יוצאת,משאירה אותה מאחור - כשהיא ממהרת לצאת מהחדר הלבן והקודר שרק מיטה אחת עומדת במרכזו, גם היא לבנה.
הוא מלטף את לחיי בעדינות "שמעת מה היא אמרה? " " איך אפשר שלא?!" אני רוטנת במרירות,הוא מתעלם.
" היא אמרה שזה תלוי בכוח הרצון שלך" אני נאנחת ,פוקחת לבסוף את עיניי בגלל מבטו שלא מרפה "ולמה זה צריך לעניין אותי?" אני יורה לעברו. הוא לא עונה אבל מבטו גורם לי להיאנח, שוב.
המבט העמוק החודר שמקלף את כל ההגנות שלי .
" ולמה לי? " אני נכנעת במלחמת המבטים ," אלו החיים שלך" הוא אומר,כמעט מזועזע, אבל הטון שלו לא משכנע ואני כמעט מגחכת
" בבקשה ,יפה שלי-" הוא מתחנן אבל אני אפילו לא מתייחסת " יפה? איך אני בדיוק יפה ? המחלה הארורה הזאת גמרה אותי!"
דמעת כעס נקוות בעיניי ואני מאגרפת את ידיי השדופות אבל ידו מישרת אותן מחדש , בתוקפנות זהירה .
" כן, יפה." הוא מתעקש ולא נותן לי להגיב .
"בעיני את אפילו יפה יותר עכשיו" הוא פולט, גיחוך מריר חסר שליטה נפלט מפי "איך ?בפנימיות?" הלעג שולט על כל הבהרה והבהרה ,
אבל הוא נד בראשו " אי אפשר להסביר את זה, זה פשוט..זה פשוט קיים" אני מביטה בו ארוכות לראות אם הוא לא צוחק עליי ואז מפנה מבטי ומתמקדת בנקודת מסוימת בתקרה.
" תלחמי" הקול שלו רווי צער ,ואני כמעט בוכה כי אני יודעת שהוא כך בגללי " ומה זה ייתן לי? אני רוצה למות,רוצה רוצה,רוצה!!!".
אני מרגישה כמו ילדה קטנה.
הוא שותק ואני מחזירה מבטי אליו. בליל רגשות מוקצן בפניו ואני בקושי שומעת את קולו השקט שלוחש לי בצורה לא ברורה שברי מילים..
ואולי זה מה שגרם לי להיפתח,אולי זה מה שגרם לי להשתחרר .
כי הבכי שהיה עצור בי כל תקופת המחלה פורץ החוצה -אל ידיו. והוא נראה כאילו חזר לעצמו והוא מנגב באיטיות ובשקט את דמעותיי - כאילו היו יהלומים יקרי ערך...
" אני מפחדת " אני מייבבת " אני יודע מאמי,אני יודע" הוא מחבק אותי בהגבלה שהצינורות מאפשרים.
אני מנסה לייצב את הנשימות שלי ומרגישה כאילו אני נחנקת..
" את בסדר?" הוא שואל בדאגה " כן " אני עונה אבל משקרת,
אני מרגישה את התהום נפערת וכבר היא שואבת אותי אליה...לוקחת אותי מידיו -
מהסיכוי האחרון שלי ..מהטעם היחיד שנשאר לי .
ואני כבר שומעת את הצפצוף החד של המוניטור ואת ידו שאחיזתה מכאיבה בידי .
ואני מרגישה בקור שנשאר אחרי שהוא ממהר לצאת להזעיק עזרה " אל תלך!" אני קוראת בקול נואש ,אבל קולי לא ברור -
כאילו פי מלא במים ...הוא לא שומע.
" בבקשה ,הישאר!!" אני מנסה בפעם אחרונה ,אבל הוא חוזר רק כאשר מאוחר מידי ,וקיר חוצץ בינינו -
קיר זכוכית עבה ,שמטשטש ראיתי עוד יותר בגלל דמעותיי אשר זולגות בידיעה שזהו- עכשיו הכל נגמר...
אני מתחילה להשלים עם העניין, אבל ניראה שהוא לא ,כי הוא נשבר-
מה שלא קרה כל תקופת המחלה.
" לא הספקתי להגיד לה מספיק עד כמה שאני אוהב אותה " קולו מצטרד כשהרופאים אומרים לו מה שניחש לבד.
" אני אוהבת אותך" ההבנה ממלאת אותי בצורה שלמה-
מוחלטת.
ואז הכל נהיה שחור.
לתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
