אני לא מאמינה....יש לי מחסום כתיבה! ככ שונאת שזה קורה לי...
אני מניחה שבימים הקרובים אני פשוט אקרא המון או משהו כזה ,אולי זה יביא לי רעיונות...
חוץ מזה ממש בא לי פילוסופיה עכשיו אז אני מניחה שאחרי האימון ספורט אני אלך לאנשהו...
אולי.
טוב,זה מה שיצא לי בעת מחסום הכתיבה שלי,
תתכוננו לגרוע מכל...כי אני יודעת שזה גרוע.
לפחות יש לי תרוץ.
****
"חכי לי פה בעוד שבוע, באותה השעה" הוא לחש לה תוך שעלה במהירות על סוסו.
היא נותרה מהנהנהת,מביטה אחרי דמותו הנעלמת בדהרה מהירה באופק,והיא נשארה לעמוד כך עוד הרבה אחרי שגלימתו המתנופפת נעלמה מעיניה.
הוא יצא למלחמה,אולי לא ישוב...אבל הוא כן,כי הוא הבטיח "לעולם איני נוחל תבוסות" כך אמר...
והיא -
האמינה.
הנה היא,פוסעת לה באטיות בשביל הגן המוביל אל ביתה.מחשבותיה גורמות לה לחוסר מודעות רגעי וכמעט שהיא נתקלת בדלת העץ המפוארת.
אל מול אח יושבות אחיותיה,על ברכיהן נתונים חוטי הצמר ונולי האריגה...עבודתן השאננה אך מזכירה לה שכבר הגיעה החורף,ושהוא בדרך עכשיו...ואולי קר לו - האין פתאום נעשה האוויר קריר? היא חושבת לעצמה,ידיה נעות מבלי משים לחמם את גופה שקפא.
הזמן עד למנחת הצהריים עובר לו בעצלתיים וכמעט ואי אפשר לראות על פניה רגש אחר מלבד אדישות המומה.
וכאילו היא אינה נוכחת בחדר,מבטיה סורקים בקפידה את להבות האח המרצדות...
צלצול הפעמון מתריע לגשת לשולחן...היא קמה באטיות,אוספת שמלתה הארוכה ומשתרכת אחר אחיותיה לבליל הריחות המשכר...שכאילו אך הפעם- אינו משפיע עליה.
והיא משחקת עם האוכל בצלחתה,האם הוא רעב? האם הוא אוכל? לשאלותיה אין מענה אבל לאביה דווקא יש דבר על ליבו.
"ביתי"הוא פותח ברכות "כבר גדלת ,הגיע זמן חתונתך.את כבר בשלה בשנים ומספקת בכדי להקים משפחה".
הוא- מדבר,והיא,כמו אינה שומעת.
חתונה? שלה? אבל מה איתו?
המשרתים מוזגים יין,מברכים בנימוס, מגישים קצפות ולפתנים אבל היא כמו אינה חשה,מרגישה היא בשמחתה כמו אבלה.
אפילו את שם ארוסה אין היא יודעת.
וכך חלף לו שבוע,בקושי,במאמץ.
והיא, רכונה לחלון,מחכה לשמוע קול פסיעות אשר יסגירו את תקוותה העלומה.
אבל הוא לא הגיע.
והיא חיכתה לו, הרבה מעל מה שראוי לאישה לחכות,הרבה מעל מה שראוי בשבילה לחכות...
ואז-
הלכה.
ובקצה הגן פגשה בארוסה,אותו כבר הספיקה להכיר כאוהב ממון הרבה מעל מה שוודאי יאהב הוא אותה.
גם למחרת היא חפזה לבדוק,אולי איחר,אולי אין זה גורלו דנחרץ.
אבל מלבד שריקת הציפורים עמדה היא הקרקע דומם.
ועוד שבוע חלף, ובאולם הנשפים היא עומדת, דוממת תחת חופתה.
שמלתה הלבנה גורמת לפניה החיוורות מתמיד לזרוח בקרני החולי.
והיא בוכה,וכמעט ואין ניתן לראות זאת מבעד למסכת פניה הקרירה ...ואולי היא בעצם מביטה בבעלה,באדונה שעומד בקצה האולם,לא טורח להסתיר את המבט מדושן העונג שמופיע תחת חוטמו למראה כל האנשים בעלי הייחוס החותמים אהבתם בריקוד טקסי אצילי.
והיא ממררת, בנבכי נשמתה הסדוקה הכמהה לקירבתו.
אבל הוא לא בא,גם כשחלפו להם שלושה חודשים הנחגגים לנשואיה.
והיא עדיין מחכה,לפנות ערב,עם רדת החשכה היא נפנת מרודנות בעלה ויושבת לה סתם כך,מול האח,פניה פונות אל הירח.
שהיה אולי הדבר היחיד שלא השתנה עם העלמותו.
והיא שונאת מלחמות,מתעבת אותן בכל ליבה הצעיר והתמים...ועכשיו, עכשיו הרבה יותר מתמיד.
והוא לא שב.
ונולד לה ילד ראשון,והיא אחזה באדמונד שלה כאילו היה זה הסוף,כי כבר לא הרגישה כוחה של חמלה.
ואז באה ססילי וג'ון הקטן והם מילאו את בועת עולמה בהמולת ילדים שובבה.
ולפעמים,רק לפעמים היא הייתה עוד מחייכת אליהם,מתחת לעבודת רקמתה הרועדת,מתחת לעיניה הבלות בקצב המאיץ זמנו.
ושם תחת עץ האלון היא נקברה בסופו של דבר, אפילו במותה מחכה.
חמש שנים שהפכו לנצח ואיבה, שהפכו אותה ...לאדם לא אדם.
ואז,
בליל קיץ אביך,נראה לו אביר צעיר דוהר בלי כוחות.
על גלימתו נחתמו אותות אבק,על סוסתו סיממני עייפות...אבל לו,לא היה אכפת, רק להגיע למקום הייעוד...
והוא עצר,
חותמת השחרור מהשבי עוד נתונה בכיסו.
והוא המה,
כשהסברים ותחינות עוד שגורים בקירבו .
והוא חיכה,
והפעם - האין זה תורו?
אבל רק מצבת האבן קידמה את בואו.
והיא -
היא כבר לא הייתה.
*****
חייבת לציין שזאת אחת מפעמים יחידות שאני לא כותבת בגוף ראשון...שינוי מרענן,ניראלי.
רוז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
