כינוי:
משוגעת בהכחשה מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2012
קטע לתחרות כתיבה שאולי נסגרה...מקווה שלא:)
בכל מקרה ,הנה- בתמונה :משהי מסתכלת על הבבואה במראה והיא לבושה בשמלת כסף ארוכה.
מצפה לחוות דעת!
****
זקופה,
שיערה מהודק לקודקודה באלגנטיות רשמית,אני בוחנת ארוכות את בובאתי שמשתקפת במטושטש לפני.
אני תופסת קווצת שיער שאינה עומדת בדרישותיי ומצמידה אותה בחזקה עם סיכה שחורה .
ידי מחליקות שוב על אריג הכסף הנוצץ.
אני נושמת עמוקות,לפחות עד כמה שהשמלה החונקת הזאת מאפשרת לי.
ארגונים אחרונים של הדקה ה90 ואני מוכנה.
נקישה קלה,
אני ממהרת להכניס את השקיק הקטן לרווח הקל בין שמלתי לנעל הבדולח המבריקה,ומצמידה את זה עם סיכת ביטחון קטנה.
הפעם הדפיקה חזקה יותר,אני ממהרת לפתוח את הדלת, הוא עומד שם, חליפת הטוקסידו שלו בוהקת לאור נרות המסדרון הזעירות.
ידו מושטת לפנים, אני מקבלת אותה, מרגישה באחיזתו שמתהדקת בצורה כמעט מכאיבה.
אני מבליגה.
ראשי מסתחרר מעט כשאנחנו יורדים בגרם המדרגות המתעקל...
מקצב המנגינה נשמע כבר מרחוק ומבלי משים אני מוצאת עצמי מפזמת את הצליל הקבוע...
פם. פם- פם, תם . תם-תם...
אני פוזלת אל פניו הנבוכות ומיד מישירה מבטי הקפוא אל עבר הדלתות .
הפתוחות לרווחה,מקבלות את האורחים...
אנחנו נכנסים .
על הרחבה רוקדים זוגות זוגות, עקביהם חותמים אהבתם על רצפת השיש המבריקה.
אני נושמת עמוק ומעלה על פני חיוך גדול ומזויף שישמש אותי כנראה עד חצות.
מזווית העין אני מבחינה במבטו הבוחן.
אני עושה עצמי כלא רואה...
מנואט מתחיל, הוא דוחק אותנו למרכז.
אני מתחילה לנוע בקצב המוכר...
תם,תם, ת-תם...תם תם ת-תם...תחושת השקיק המתחכך עם עורי גורמת לי לעצבנות ואני מותחת בכוח ידי הנקפצות.
עוד מעט ואני אגמור עם זה ...
עוד מעט ואני אשלים כבר את המשימה האחרונה.
המנואט מתחלף בגאבוט מהיר,
הוא מסובב אותי בין ידיו.
אני כמעט מחייכת לעצמי בין סחרור אחד למשנהו...כמעט.
פניי מאדימות ורעידות ליבי נהיות שכיחות יותר ויותר.
אני מתחילה להנות...-
מאור הנברשות הנוצץ ומקול תפיפות הרגליים התואם, מקצב הריקוד שמזרים את הדם וגורם לי להרגיש סחרחורת קלה -
"תסלחו לי?!" קול זר גורם לי לנחות בבת אחת "האם תואיל העלמה לזכות אותי בריקוד?" הוא מחייך מעל לחליפה המאודקת ואני רואה את ניצוץ הביטחון בעינו.
לפני שאני אך לפצות פי הוא עונה " לא,היא אינה יכולה" ואז גורר אותי משם לכיוון הנגדי. אני מנסה להתייצב, ידי מתחילה לכאוב " מה ניראה לך שאתה עושה?!" אני פולטת בסוף כשהוא נעצר " בסך הכל עוזר לך לקיים את הבטחתך " הוא עונה בשלווה,ניגוד מוחלט למבט הזועף בעיניו
" ההסכם היה שאת איתי כל הערב,איתי,איתי ולא עם מישהו אחר " אני מעוותת פניי בעצבנות, הוא חוזר להבעת פניו הנטרלית.
אנחנו ממשיכים לרקוד.
11:30
השעון מצלצל.
עיניי מתרוצצות בפראות על הרחבה, הוא מבחין בכך " מה קרה? מה מדאיג אותך? " אינני משיבה והוא מושך בכתפיו אבל המבט המודאג לא עוזב פניו ועיניו ממשיכות לעקוב אחר הבעות פניי.
11:40
" אני צמאה " אני אומרת לפתע, הוא מביט בי לרגע "תחכי לי פה? אני אלך להביא לך משהו לשתות " אני מהנהנת בהבעה קפואה,מחכה שיתרחק ...
הנה גבו נעלם בין המון הרוקדים, אני נותרת עוד רגע ואז ממהרת לבר הנגדי מהכיוון אליו הלך.
אני מוזגת את המשקה הקר לכוס בעלת רגל גבוהה במיוחד ואז,כשאני מוודאת שאיש אינו עד למעשיי, אני תולשת את השקיק ממקומו ומרוקנת תוכנו אל הכוס.
אני מערבבת את הנוזל מעט,כך שאי אפשר להחין באבקה השקופה...- "מה את עושה כאן? אמרת שתחכי " הטו המוכיח מקפיץ אותי ומעט מהנוזל נשפך על השמלה הנוצצת " אוי! אני מצטער " הוא ממהר לקחת ממחטה מהשולחן ולהניח אותה על הכתם.
אני לא אומרת לו דבר ,לא מתנצלת, לא מסבירה...
לא מעירה לתשומת ליבו את העובדה שהכתם רק מתפשט.
אני רק נושמת עמוקות, שומרת על יציבות נשמותיי.
תגמרי כבר את המשימה הזאת ותלכי, מהר! - הקול בראשי פוקד עליי.
עכשיו או לעולם לא.
אני מחייכת אליו, כנראה בפעם האחרונה,הוא מחזיר אליי חיוך במהוסס.
אני מגישה לו את הכוס,הןא מופתע מעט
"אינני רוצה,חבל על המשקה " הוא מניד בכתפו ומניח את הכוס על השולחן,חוזר לכתם המטופש .
"לא! תשתה...זה כלום " אני מסתירה את הכתם בידי, מחייכת בהתנצלות מהוססת,מנסה להסוות את אי השקט והעצבנות בקולי.
פניו מלאות הפליאה מישירות מבטן אליי,אני שולחת אליו עוד חיוך צבוע.
אני עוקבת בדריכות אחרי הנוזל האדמדם הנבלע בגרונו ...הוא לוגם כמה לגימות ארוכות מהמשקה ואז מניח את הכוס על השולחן, כמה טיפות מטפטפות אל המפה המהודרת מחמת העוצמה. "בסדר? " הוא שואל, מרים גבה. אני בולעת רוקי.
הוא כמו יודע שיש לי מניע - רק אינו יודע מהו, לא יודע כמה זה ישפיע על חייו...
כלומר על מותו.
אז לא,אני ממש לא מרגישה בסדר.
אני מרגישה את הבחילה ואת הגוש החונק גרוני " את חשה בטוב? " הוא לא מבין מה קורה לי, ידיו אוחזות בכתפי וגופו נרכן לעברי, עיניו מישירות מבט לעברי, יציבות...צלולות -
מעט לפני שהן משתנות לפתע, חסרות מיקוד ...כמעט נואשות.
אני מתנערת ממנו בבהלה ממהרת להתרחק " אני חייבת ללכת..." אני ממלמלת תוך בריחה ברורה,משאירה אותו מאחור -
כלומר את מה שנשאר ממנו, את מה שהולך ומתכלה.
עיניו - אני יודעת - כבר חזרו לעצמן, אך רק לדקות מועטות עד שישתנו לעד.
רעש חד נשמע,
אני לא מסתובבת ....
אני רצה,
אני פורצת את דלת חדרי ,נשענת על ברכיי מנסה לייצב נשמותיי.
השמלה כל כך מקשה עליי ...
אני פותחת את החלון בתנופה, שואפת אל תוך ראותיי את אוויר הלילה הצלול.
אני נשארת כך דקות ארוכות -
שואפת נושפת, ;שואפת........נו-שפת ...
אני מסתובבת למראה,מביטה בדמותי הנתעבת.
כן,המשימה בוצעה.
אז למה אני מרגישה נורא כל כך?
אני מתבוננת ארוכות על הבובאה הנשקפת למולי, רגשות השנאה אך מתעצמים.
אני קורסת על הרצפה,רועדת ...
ואז כמו מתוך טרוף אני מתחילה לצחוק, הצחוק חונק אותי אבל אני ממשיכה,
אוחזת בגרוני הנחנק,המשחרר יפחות שיגעון לחלל החדר ...
פניי נעשות אדומות, הורידים בולטים, פועמים בקצבו המהיר ומהדהד של לבי.
פם,פ-פם,פם-פם...פם פ-פם,פם,פם!!
התערבות מטופשת ....כמה שצדקת -
לפעמים זה שצוחק אחרון פשוט בעל קליטה אטית...
מחול תנועות וצבעים מסתחרר סביבי, מסחרר אותי בריקוד חסר תכלית ובסיס ....
הכל קורס סביבי,ידי האוחזת בגרוני מרפה מעט...
אני נכנעת
ָָָ
זהו:)
אני מקווה השבוע להיכנס לעלות עוד משהו,התחלה לסיפור שאותו אני כותבת לעצמי ,
כך שהוא יהיה מוזר וארוך ומלא בתסביכים (ואהמ! כמובן שעם רומן:)..
עריכה!! 1/5/2012
לכל מי שקורא,עדיין אפשר להגיב ,גם לקטעים קודמים ואפילו לישנים-ישנים.
אני רואה הכל!:)
ביומיים הקרובים אני בטיול ,אז לא יעלה משהו (כנראה) ,כשאני אחזור אני אשתדל לעדכן!.
בנתיים זה הזמן להגיב,על הכל (אם לא עשיתם את זה עד עכשיו:)
מצפה לראות מלא תגובות כשאני חוזרת:)
אוהבת,
רוז.
| |
שקרים
קטע לאתגר -
***
''לפתוח
את הדלת!''
נשמעות
הצעקות במקביל לקול הדפיקות הרמות.
אני
נאלמת דום ,בבת
אחת קופאת במקומי .
''קדימה!לפתוח
את הדלת ,עכשיו!''
אני
מנסה להתעורר ,אני
מנערת ידיי שרועדות ללא שליטה ...
הדלת
נפרצת באחת ,אני
רואה אותם -מזנקים
לפנים כמשחרים לטרף.
אני
נישאת משם,עיניי
אלו הן האיבר היחידי שנע בגופי שכמו נשאר
בדירה הקטנה.
אני
נגררת על פני הרחובות המוכתמים בדם ,שריחו
הטרי עוד מעפש את האוויר .
כושר
הדיבור עדייו אינו חוזר אליי ואני נדמת
כאילמת .
זה
לא עוזר לי .
אנחנו
מגיעים לכיכר ההומה ,
עוויה
עוברת
בפניי כששיברי זיכרונות מוצאים דרכן
אט,אט
אל מוחי...
דירה...אימא,אבא...הנס...הנס
!
אני
מתנערת באחת ,פניהן
של החיילים נראות מופתעות מעט לפני
שמתעוותות להבעה קרה ואכזרית.
הנס!הנס!
אני
כמו נזעקת בלבי ,והוא
הרי צריך לחזור עכשיו לבית,אחרי
יום עבודה מייגע שמשכורתו אך בקושי מצליחה
לאפשר לנו תת תנאים.
אבל
אין מה להתלונן ...
המחשבות
עוטפות אותי כמו זמזומי דבורים והרשת
שכמו חסמה את הדרך אל מוחי נקרעת בבת אחת,
בדיוק
שצעקה חדה מפלחת את האוויר .
והיא
שונה -
לא
בגלל הקול החזק ,זה
מאוד נורמלי בזמנים אלו...
בגלל
עצם הרעיון שניצב מאחוריה...כמו
מנסה לעצור את העולם,הררי
כאב ,הררים
חסרי תקווה המקווים להתנפץ.
''מרי!'' אני
מצליחה לשמוע את ההבהרות החדות ''לא!''
.
אני
מסובבת אך בקושי ראשי ,רואה
אותו -
רץ
כאילו חייו תלויים בכך ,כאילו
רץ לעצם חייו...
טאח! המכה
החזקה המוטחת בי מהגרמני על שהפניתי ראשי
לאחור -
ממוטטת
אותי ,אני
קורסת על הרצפה.
זרזיף
קל של דם מחל לזרום מבעד לפצע שנפער ...
''מרי
,לא!!
מה
אתם עושים?!''
אני
עוצמת עיניים ,מחכה
למשהו שיגאל אותי מייסורי .
צל,והוא
כמו מגונן עליי...
תמיד
אהבתי מטפורות .
הצלילים
מתחילים להיטשטש וצורות משונות באדום
זרחני ובירוק וצהוב ,מופיעות
לנגד עיניי מבעד למסך השחור...
אני
מרגישה משהו מנענע ידי,מישהו.
מיד
לאחרי כן באה הלחישה הנואשת;
''אוה,
מרי,אנא!...בבקשה
,לא!!!''
אני
מסתובבת בעל כורחי ,הקול
כמו מנסה בכוח להוציא אותי ממערכת השלווה
הדוממת אליה נקלעתי .
''את
חיה...את
חיה...''
הוא
ממלמל וכמעט שאני מדמיינת את מבט התסכול
שמופיע בפניו כשהוא יודע שאין לו יכולת
לעשות דבר...
שאפילו
הזמן שהוקצב לנו בלי דעת כבר מגיע אל קיצו
.
אני
מתחילה לאהוב את הערפל הקר הזה ,הוא
נותן תחושה של חוסר מודעות ...
כאילו
שום דבר עוד לא נגזר ,ובזמן
החסד הזה אני מדמיינת לעצמי אינספור
סיטואציות כל כך לא אפשריות :
לשרוד,להיות
עם הנס ,להתרחק
מגוש השנאה הזה...
להמשיך
לחיות...
''מרי,הישארי
ממוקדת ''
נשמעת
הבקשה הנואשת תוך שאני מרגישה ידיים
נכרכות סביבי ומרימות את גופי המכונס
בעצמו .
והנה,
ואני
מרגישה טוב יותר ...
מרגישה
את הקור העז,במקביל
לחמימות ידיו של הנס...
אבל
זה נקטע,כמובן...והרי
חשבתי שזה ימשיך?
הערפל
לא היה נותן לזה לקרות.
''תוריד
אותה מיד!''
קול
הנשק הנדרך.
פעימה
אחת מחסירה מלבי .
אני
ממשיכה לשקר -
והנה
אני אימא ,והנס
יושב על לידי
במרפסת ,חיוכו
הצחור מסנוור אותי....
'
'מרי
אני אוהב אותך ,בבקשה...לא''
קולו החנוק כמו משתלב בפנטזיה הנארגת
בראשי ומבלי לשים לבי על כך חיוך נפרש על
פני...
וכאילו
כבר אינו שם ,וכאילו
אני רמה אחת מעל כולם,
הכל
מטשטש לכדי אנקות חלושות,ואני
כבר חיה בתוך החלום...
לא
חשה את הצמרמורת האחרונה כששפתיו נצמדות
אל מצחי ,לא
מרגישה את ידו הנקרעת מידי...
לא
שומעת את קול הירייה החד שקוטע צעקת אבל
מרה
...
והרי
תמיד אהבתי מטפורות .
ואולי
זה טוב ,איני
יכולה לדעת -איני
מסוגלת לחשוב עוד.
התקווה
משתלטת עליי וחונקת אותי ברצועות הבד הרך
הזה...
לא
נותנת לי לזוז ...
הבעיה
בשקרים -
זה
שהם עולם שלא נגמר...
| |
היי, אני יודעת שלא העלתי פוסט שואה, סורי .אני כותבת עכשיו קטע על השואה ,הרעיון שלו צץ לי בין הפסקת בכי לבכי.. (מפחיד לדעת שעד כמה שהסרטים שיצאו בעקבות השאה מזעזעים היא הייתה פי 13213216574651231567984511 יותר מזעזעת...)(ואפילו יותר).
אוקי,אז אני אעלה את הקטע מתישהו שאני אגמור אותו. למי שרוצה זה בדיוק הזמן להגיב על הקטע לתחרות שהיה לפני כמה עדכונים,הנושא שלו בדיוק מתקשר לשואה...
רציתי להעלות קטע מתוך ספר שקראתי - הכוכבים אינם עוצמים עין - ממולץ לאוהבי כתיבה כבדה (לפחות המהדורה אותה אני קראתי). ספר מאוד מאוד חזק ועמוק!
אז היה הוא -
הרופא הזדקף במקומו באחת ונראה פגוע .הוא קם והחל לצעוד הלוך ושוב. ''המין האנושי נושא בחובו את חיידק השמדתו , בשונה מבעלי חיים שמחזור חייהם נקבע מראש על פי כללים ייחודיים לכל אחד ואחד מהם . ההכרה והמוות קשורים קשר הדוק,קפיטן. ההכרה בחיים קשורה בקשר הדוק להכרה במוות . על המוות להיות מועיל ורב הוד ,ואל לנו להיות עוד כמו בהמה מיועדת לשחיטה כפי שהיינו,אנחנו הגרמנים ב 1914. שאלת ההשמדה אינה מעניינת כשלעצמה שכן כפי שכבר אמרתי ,היא חלק בלתי נפרד מהווייתנו. השאלה האמיתית היחידה היא כיצד להפוך את ההשמדה למועילה ''
''וזה מה שעשיתם?'' ''לנו לפחות הייתה מטרה''
***** הייתי פשוט חייבת להעלות את הקטע הזה,בין הקטעים החזקים בספר. אני לא אנסה להסביר אותו או משהו כזה כי זה יהרוס,פשוט יהרוס דבר כזה עצומתי ונוראי ומפחיד.
עוד משהו פחות חזק (בשבילי) אבל נורא משמעותי שראיתי - ***
''מה רואים למעלה ?'' ''מיליוני כוכבים ,כל אחד יותר מת מהאחר .ונראה כאילו הם מחכים שהכוכב שלנו יצטרף אליהם , לקונצרט הענקי של דממת גרמי השמיים .הפעם התקרבנו לזה כהוגן '' הובר כחכח בגרונו .הוא משך בכתפיו הרחבות ובקול עדין ובלתי שגרתי אמר ''אתה מאמין באלוהים ,המפקד ''. לואיר הביט בו בהפתעה ,חשב לרגע וענה ''מספיק כדי לתהות על קיומו ''.
***
אני לא יודעת אם זה נגע בכם כמו שבי ,אני מקווה. שבת שלום
| |
ילדה רעה
קטע לתחרות כתיבה.
אויש,כמה שהוא נוראי .
אני חושבת שכרגע אני אשאיר את זה בתור ההגשה שלי כי הולכים להיות לי שבועיים מאוד עמוסים ואם יהיה
לי זמן אולי אחפש קטע שכתבתי פעם שנורא קשור לתמונה לתחרות.
תאמינו לי שהקטע יהיה פי כמה יותר טוב מזה.
והרבה יותר מתאים לי...
ואם לכמה ממכם יהיו טענות שזה לא ממש דרך זווית ראייה של ילדה אז-
כן,אני כבר לא בדיוק ילדה  גדלתי עם הזמן..ויש בהחלט המון מקרים שאני כן יכולה לכתוב ושיצא לי טוב ,
לא הפעם.
טוב...לא נורא.
ואחרי חפירות אינסוף -
ההגשה -
הנה התמונה.
ילדה רעה.
"חכי פה ,אבוא לקחת אותך עוד מעט"
אני לא רוצה לחכות.
"אמא אני רוצה לבוא איתך" אני מרימה את עיניי לעברה,מתחננת.
אני נדחפת למדרכה הקרה בכוח,"חכי פה ילדה רעה,אל תתוכחי עם אמא שלך!"ועוד היא מוסיפה "איפה אבא שלך שיחנך אותך,הכל הוא הפיל עליי!!"
וכבר היא רחוקה, ואינה מסתובבת להביט בי ולו פעם אחת.
אז אני יושבת בשקט,הרחוב שקט ורק הצליל המתרחק של נקישות העקב נשמע.
אני מחכה.
קר לי, גם לדובי קר.
והוא רועד בין ידי ושותק.
"אני לא אעזוב אותך ,דובי .אני אהיה אמא טובה..." ואז אני כמו תופסת את עצמי " גם לי יש אמא טובה, נכון דובי?! " איני מחכה לתשובה "רק שקשה לה לפעמים,לכולם קשה. " ואז אני עוצרת לרגע,שותקת " גם לאבא היה קשה, והוא לא חזק כמו אמא,הוא עזב...אמא אומרת שזה בגללי,אתה חושב שאני אשמה דובי?אני לא התכוונתי להיות רעה.." אני מאמצת אותו לליבי " אמא כל הזמן אומרת לי שאני ילדה רעה, אני באמת משתדלת לעזור לה...וכשהיא אמרה לי לשטוף את הסירים שטפתי וסידרתי את כל החדרים ואפילו את ביקשתי מאליעזר שייתן לי לטאטא את חדר המדרגות במקום אמא..." אני מפסיקה לרגע, כמו מחכה למענה ...אבל הרוח היחידה שמשיבה לי,בשריקתה הגוברת.
אז אני ממשיכה.
"ובאותו יום אמא הייתה טובה אליי,היא הרשתה לי לשחק קצת על הבובה ואפילו קלעה לי צמות..אבל בארוחת ערב ביקשתי עוד מנת מרק, ואז הכל נהרס היא הפכה לאדומה וצעקה עליי שאני רוצה לגזול ממנה כל מה שיש לה ושאני בכוונה לא רוצה שתהיה חזקה...אז הבאתי לה את התפוח שלי, אתה מבין - הגננת אומרת שפרות זה מחזק..." אני עוצרת למשמע קול פסיעות קרב.
אמא?!
לא,זה איש זקן .שערותיו צומחות כמו בלי שליטה על ראשו והוא נראה כבעולם משלו, ואם לא אז לפחות הוא חושב כך. ואני רואה זאת בתנועות ידיו הגדולות - העוטפות ,האוחזות בכל החלל סביבו ...
או שזה סתם כתופעה משכרונו -
זה סתם השפעה חולפת.
כמו כשאימא משתכרת...
אני מתכווצת ,מחבקת חזק את הדובי.
הוא מתיישב למולי,אני מביטה בו.
קול?
לא,משב רוח.
אמא?
לא, עוד הולכת רגל.
אולי התחושה הרעה הזאת בבטן,שלופתת וחונקת זאת סתם תחושת רעב?
הלוואי.
אני עוצמת עיניים ומתרכזת בדבר אחד דורש מיקוד.
הדובי שלי.
השיכור העייף ממול מפהק,אני רואה את שערותיו האדמוניות...
האם גם אמא שלו קיללה את צבע שערו?
האם רק שלי?
אני לא רוצה לבכות.
לא מגיע לי לבכות,אין לי זכות. אני ילדה רעה...רעה רעה רעה !!
אמא צודקת.
אמא תמיד צודקת...והיא אמרה פעם שגם אבא היה חכם.
אולי.
יש לי הרבה, יותר ממה שיש בוודאי לשכני ממול -
יש לי אמא,היה לי אבא,אני אוכלת לחם,וגם פרות...ירוקים ואדומים,כמו נקודות מרירות - מתוקות .
ודובי.
אחד מיוחד ,רק. שלי.
וזה לא משנה שאני לבד עכשיו.
ואני תמיד כל כך אנוכית כשאני מדמיינת לעצמי קצת יותר...
אני רעה.
רעה רעה רעה!
מגיע לי שאמא תעזוב אותי.
כל כך אגואיסטית קטנה ורעה.
אני בוכה .
| |
חוטים דקים שקופים
היי,הנה קטע לתחרות כתיבה,כתבתי אותו ממש לפני חצי שעה בערך על תמונה של שתי גוויות מחובקות -המשימה. אני מעלה לא ערוך ומקווה שבעלת התחרות תקבל את המייל שאשלח לה עם הקטע,ערוך. טוב, אז זאת ההגשה... (מתקשר במיוחד ליום השאה שמתקרב בצעדי ענק...)
מקווה שתהנו,תתרגשו,תאהבו או כל דבר אחר שיגרום לכם להקדיש דקה ולכתוב חוות דעת:)
חוטים דקים שקופים-
סוף שנת 1939,שעת
צהריים מוקדמת .
מיקום:מחנות
דמאנסי .
ריח
שרפות.
רעש
שקשוק גלגלי הרכבת ממקד את קצב
נשמותיי,
פם,פ-פם,פם,פ-פם.
אני
דרוכה במקומי הוא צריך להגיע.
רעש
מבחוץ מטלטל אותי "קדימה
כלבה יהודיה,לרכבת!"
חבטת
שוט נשמעת מיד לאחר הקריאה הגסה
אני
מתכווצת במקומי עוד מעט יגעו אליי.
צעדים
קרבים,
אני
מצמידה רגליי לחזי בחוזקה,
ידיי
השדופות רועדות...-
"איזבל?
" הלחישה
המהוססת ....אני
משחררת אנחת רווחה,
טעות!
צליל
חזק מידי.
אני
קמה במהירות "דוד!
אני
כאן!"
קולי
צרוד במעט.
. כמה
רגעים והנה הוא פה,
עומד
למולי.
לרגע
זיק נראה בעיניו הירוקות,
רק
לרגע.
ידו
מושטת לפנים ואני אוחזת בה בחוזקה,
כמו
מפחדת שתועלם.
"קדימה
איזבל "
המילים
המתוחות נתלות באוויר,
אני
שואפת באטית ואז מהנהנת.
כמעט
שנה עברה מאז צרפת נכנעה,
שנה
של כיבוש מוחלט מצד הגרמנים וקביעת חוקי
וישי -
statute Des juifs, תקנון
היהודים.
אנחנו
יוצאים אל רעש ההמולה שבחוץ,העשן
מעוור עיני "כלבה
יהודיה !"
הם
קוראים לי,
וזה
כל כך עצוב כי אני באמת מרגישה אחת כזאת,וזה
כל כל נורא כי אני באמת אחת כזאת.
לחיצה
קלה מידו של דוד גורמת לענני הערפל סביבי
להיעלם,
אני
מנסה להתמקד.
אנחנו
נדחסים בתוך קרון הרכבת.
הפינה
סוגרת עלינו.
אני
נופלת,
נחנקת
מהריח המחריד,
ריח
זיעה מצחיו המעורב בדם.
אבל
נורא יותר -
ריח
הפחד.
והוא
ממלא אותי,
אני
כמעט טובעת ...אבל
לא,הוא
לא נותן לי.
דוד
מצמיד אותי אליו,
אוזני
נמחצת אל לוח ליבו -
פם,פם,פ-פם...פם,פם,פ-פם.
אני
מנסה לחקות קצב פעימות ליבו -
פם,פם,פ-פם.
ידו
עוברת בעדינות על שערותיי ואני עוצמת
עיניי.
אולי
בגלל שאני רוצה לשמור את מעט הרוך הנכסף
הזה לעצמי,
אולי
בגלל שאני רוצה להימנע ממראות הזוועה
...גופות
הנדחסות,הנחנקות
במסע מתים מטלטל ....
נשמתי
נרעדת,
אני
מרגישה בדוד שנרכן "איזבל
את חייבת לנסות להישאר ממוקדת.
,תישארי
ממוקדת!
אנחנו
נצא מפה,
אני
אוציא אותנו מפה ...
אני
חייב"
הוא לוחש באוזניי,
קולו
נשמע לחוץ.
ידיו
המגוננות מקיפות את גופי ועיני הנץ שלו
אינן מרפות לרגע.
תמיד
חשבתי מתי הרגע המושלם למות בו,
אני
חושבת שמצאתי אותו,
אני
חושבת שזהו הרגע.
אני
לא רוצה למות,אני
רוצה להמשיך לאהוב את דוד,אני
רוצה שדוד ימשיך לאהוב אותי,אני
רוצה שהאהבה שלנו תישה טוב לאנשים כמו
שהיא עושה לי.
ריח
הקיא מושך אותי בכוח ממסתור מחשבותיי
ואני נושכת את שפתי המושחתת בחוזקה,
נצמדת
אפילו יותר לגופו החיוור של דוד שכאילו
זוהר באפלה הסמיכה שבקרון.
קראק,קראק...שאק,שאק...
גלגלי
הרכבת גורמים לי לרעוד יותר ויותר חזק כי
אני יודעת לאן הדרך מובילה,
גם
דוד יודע ולכן עיניו מתכווצות והמבט
המהורהר נעטה על פניו.
אני
מנחשת שהוא מנסה למצוא איך להוציא אותנו
מבור המוות שנסלל לעברנו בקרונות מצחינים
שרק מאיצים יותר ויותר
....
קראק,קראק...שאק,שאק...
ואז
לפתע איני יודעת מאין אני נזרקת,
ידיי
נשרטות ממסמרים מזדמנים.
ופתאום
אני מוצאת את עצמי קבורה בשלג,
ואני
כמעט מחייכת כשהקור העז מנקה אותי...מטהר.
אני
מתחילה לרעוד,
עד
שגוף נוסף ניתך בי,
אני
נקברת.
משהו
מטלטל אותי,מישהו..."איזבל!"
הצעקה
מנסה להתגבר מבעד יללות הרוח "איזבל
יקירה,
אנחנו
חייבים לרוץ,עכשיו!!"
אבל
אני לא רוצה לרוץ,
אני
רוצה להמשיך לשקוע בכרית הקרירה הזאת
שאופפת אותי ...אני
רוצה-
יידים
חזקות אוחזות בי ואני מרגישה נישאת קור
העז...
איני
יודעת כמה שעות עברו עד שהכרתי חזרה אליי,
אולי
דוד יודע.
"דוד...איפה
אנחנו?"
אפילו
אני בקושי שומעת את ההבהרות החלושות
שבוקעות מפי אך בקושי,אבל
הוא שומע ומבעד לעלטת הלילה אני יכולה
לשמוע תשובתו הנעטפת בשכבות רוך ועדנה..."אל
חיים טובים יותר יקירתי,בדרך
אל האושר!"
ואיני
יודעת למה,
אבל
האמנתי לו.
***
סוף
שנת 2002
,שעת
צהריים מוקדמת.
מיקום:
מדבר
באמצע שום מקום.
"היי
,חבר'ה!!
אני
חושב שמצאתי משהו!!"
הקריאה
קוטעת את קולות החפירה המאומצים.
אחד
מצוות הארכאולוגיה נעצר,
ידו
מוחה את הזיעה ממצחו,נשען
על האת .
על
האדמה,
זוג
שלדים,צחים
כשלג,
בולטים
ברקע המדברי.
אבל
מה שבולט אפילו יותר זאת תנועת החביקה
המאחדת את הגוויות,
כמו
מתריסים בפני העולם בקשר שלהם,
הבלתי
הגיוני...כאילו
אינם ניתנים להפרדה.
כמה
רגעים עוברים והצוות חוזר לעבודתו,קולות
הצחוק וההמולה גם הם חוזרים.
וברעש
הזה לא ניתן להבחין בחוטים הדקים והשקופים
המתהדקים בקשר אחרון וסוגרים סיפור אהבתם
של הגיבורים הנאהבים...
סיפור
אהבתם של איזבל ודוד.
אשר
היו יחדיו בחייהם ובמותם.
ואולי
הם כבר הגיעו אליה ...ואולי
הם כבר שם -
בדרך
אל האושר.
| |
אבסורד
היי!
חזרתי עכשיו מהסרט 'המסע אל האי המסתורי'...
אוקי,זה אחד הסרטים הקורעים - במיוחד בתלת מימד!
מומלץ בחוום!! 2. הינה קטע שכתבתי לתחרות כתיבה,
מקווה שתהנו!!! אבסורד. ""כל האזורים להתפנות מיד לשטחי מקלט" נשמעת אזעקה "אני חוזר שוב -להתפנות עכשיו!"&nbsp; .אני מורידה בתנועות מגושמות את מדי המפעל,זה לא היה מצב נדיר האזעקות אצלנו והודעת ההתפנות ..אבל היה משהו שונה,אולי הייתה זאת נימת הבהלה הדחופה של הכרוז -שרמזה על הסכנה הטמונה במקרה הזה בשונה ממקרים אחרים .. אני לובשת את המעיל הצהוב בסירבול וסוגרת את הרוכסן גבוה במעלה צאוורי. מנהל העבודה כבר התחיל לפנות אנשים ,הבעת פניו לחוצה ודרוכה "מה איתך?" הוא קורא אליי ולא מחכה לתשובה - עובר לעובד אחר. אני לוקחת את התיק שלי ומתחילה ללכת אחרי זרם האנשים שפונה למקלטי המפעל. ריח חנוק אופף את האווויר ואני משתעלת בחזקה. אני יורדת במדרגות העץ החורקות..מדרגה מדרגה..עד שאני גומרת לרדת את שלושת קומות המרתף. דלתות הפלדה הכבדות נפתחות ברעש חריקה חזק ועובדי המפעל נדחקים בכוח המהול בבהלה שגוברת,אני כבר כמעט נכנסת - רגל אחת כבר בפנים וחצי גופי רוכן כלפיי האולם רחב היידים עד שפתאום מחשבה מסתננת למרכז מוחי 'המכרה! -הוא ..במכרה,המכרה יכול להתפוצץ!! הוא בוודאי לא שמע בכלל את ההודעה!'
דבר אחד נקלט בראשי בסופה של שברירית השנייה -"הוא בסכנה "&nbsp; .אני חוזרת בי ומתחילה לרוץ אחורה,נתקלת בזרם בעוצמה חזקה "זוזו"אני מתחננת ונדחקת בהמון הפראי. מנהל העבודה רואה אותי כשאני כבר גומרת לעלות את הקומה האחרונה ואני מנסה להתחמק ממבטו..נדמה לי שהוא קורא אליי משהו, אני מתעלמת.דלתות הכניסה האוטומטיות כבר כמעט נסגרות כשאני נדחקת ביניהן.אני נושמת אנחת רווחה כשאני בחוץ,אני מריחה מאוחר מידי את ריח העשן הסמיך שבאוויר וריח הדלק המגרה . הדלתות ננעלו. הבהלה סוף סוף מתחילה לנתב דרכה במעלה גופי ,חוש ההישרדות שלי ניצת ואני מתחילה לרוץ לכל כיוון כלשהו שאני מבינה שהוא הדרך למכרה. ראותיי כבר מכבידות עליי ואני מרגישה עקצוץ בדיוק כשפיצוץ אדיר נשמע בכל רחבי הרחבה.אני בולעת רוקי בכבדות ועיניי רצות בפראות סביבי.&nbsp; אין אף אחד, המקום שומם .ספקות מתחילות לעלות במעלה גרוני, הם חונקות אותי ואני משתעלת -בקושי מצליחה לשמור בי נשמתי ..
*בום*!!!!!! &nbsp;הרעש האדיר גורם לאוזניי לצפצף ,ניצוצי אורות ניראים מקרוב, מקרוב מידי. אני נופלת על האדמה בפרץ אנרגיה אדיר,ראשי מוטח רגבי האדמה ואני מרגישה במעומעם כאב באיבריי הקפואים.
*בום!!*&nbsp; עיניי נעצמות כמו מעליהן בעייפות לא מובנת. ולרגע הכל דומם,שקט אופף הכל ..סוג של רוגע אבסורדי..
ואז בבת אחת כל הגלים מתחילים להתנפץ בכאבים לא הגיוניים,אני לא מצליחה לחלץ אפילו אנחה מגופי הדווא.אני מרגישה את העלטה מתקרבת בצעדי ענק ...*תם,*תם*,תם*..-
"לא!!!"אני פתאום שומעת זעקה שמסלקת את החושך בכל כוחה "אנני!,לא!" צעדי ריצה שמתקרבים "מה את עושה פה?!" יאוש מוזר נשמע בקולו של הדובר ..ובצלילות רגעית אני מצליחה לזהות את בעל הקול המוזיקלי ביותר בנמצא "המקלט! למה את לא במקלט?!" אני מרגישה אותו נרכן לעברי,ידיו המיובלות מעבודה קשה מסיטות את שערי לצדדים."יקירה.."קולו נשבר,אני ממצמצת-מנסה לפזר את העננים השחורים שמכבדים על עיניי ואינם נותנים לי לראות מלבד תהום ואויר שחור וסמיך. הצל שעל פניי זז מעט ונראה שהדמות מתעשתת "חייבים לפנות אותך מפה!" הוא אומר ונחישות מתגנבת להילת גופו.זרועותיו החזקות אוחזות בי ובעירפול חושים אני מרגישה את האוויר הולם בפניי כשאני מונפת בבת אחת באוויר." עוד קצת יקירה..עוד קצת" הוא מסתובב סביב עצמו, הסחרחורת בראשי רק מתגברת והזמזום באוזניי מחריש ומותח כל עצביי " כואב לי..אני..זה כואב לי!" אני נאנקת כשכאב חד לופת את ראותיי,אני נחנקת "לא,לא לא! רגע אנני..עוד מעט.." הוא נשמע בהול ואני יודעת שהוא מתחיל לרוץ מהטלטלות שעוברות בכל גופי " למה יצאת אנני?" הוא מנסה להסיח דעתי מהכאב תוך ריצה מהירה "אנני,למה יצאת מהמפעל? היית צריכה להיות עכשיו במקלט" הוא חוזר על שאלתו שוב ונימת דריכות עוטה כל הבהרה ..אני מרכזת כל כוחותיי "פיצוץ-אתה-מכרה..אני-לחפש-אחרייך.."אני פולטת בעוויה
אני כמעט נחנקת מהפתעה כשהוא עוצר, המום. "יצאת לחפש אותי אנני?..לחפש אחריי?" הוא אינו זז,כנטוע. "אתה היית במכרה..מכרה-אין-מקלט.."אני ממלמלת חלושות כשהערפל עוטה עליי מחדש.."אנני, אוי ..יקירה.." קולו נשבר ואני מרגישה אותו מניח אותי בזהירות בצד השביל.בטיפת הגיון אחרונה אני מבינה מה שהוא מנסה להדחיק-אין לנו מקום מקלט, אין לי הצלה. הוא קורס על ידי וידו סוגרת עליי.שפתיו מרפרפות על פרקי אצבעותיי.אני נושמת במהירות נשימות רדודות וריח גופו המשכר מסתנן וחודר עד תוככי ליבי המשתולל בחזי."אנני.." הוא חודר אך בקושי מבעד לחומות ,מנסה להשאיר אותי בהכרה עד כמה שאפשר "את יודעת על מה חשבתי כשנשמעה האזעקה?" הוא אינו מחכה לתשובתי "חשבתי עלייך.." קולו רך במידה כמעט בלתי אפשרית "חשבתי עלייך וליבי גדש ועלה מגדרו כי ידעתי שאת מוגנת..כי חשבתי שאת מוגנת " הבל פיו על פניי... נשמתי נעצרת. ."אנני!" אני מנסה לחזור לנשימות קצבות..בשבילו. &nbsp;"אני אוהב אותך יקירה..יותר ממה שאהבתי אי פעם .." ואז הוא רוכן כך שדבר לא יפריד בינינו ואני עוד מצליחה לראות את פניו המושלמות שזוהרות בהילה קורנת,ואז הוא מאחד שפתינו בנשיקה אחת ואחרונה..הנשיקה המושלמת ביותר..
אני נצמדת אליו בנשימות האחרונות ..מרגישה דופק ליבו, מרגישה את שיערו הרך .. מרגישה אותו. ולרגע אני מרגישה אושר..וזה כל כך אבסורדי.. איזה אושר אבסורדי..
ואז השחור עוטה עליי וסוגר לבלי שוב.
***
תגיות לתחרות: מוות,עיר,בריחה,חיבוק,יריות
*** כן,אני יודעת שיש לי הרבה קטעים עם ''בום''ים... סורי *_*
מצפה לתגובות 3&gt;
| |
קטע +הודעה חשובה
היי,
אני יודעת שהמון זמן לא העלתי שום דבר-
לחץ.
אני נכנסתי עכשיו כי אני בתחרות למרות שאני יודעת שאחרי הקטע הזה אני בטח אודח כי גם זה קטע גרוע וגם
הוא לא כל כך קשור לתמונה ...
תיאור תמונה-
רואים דמות מחזיקה בסורגים.
אני לא יודעת למה ,פשוט חשבתי על הקטע הזה..
כאילו הדמות משוועת לצאת.
אולי תבינו שתקראו...
ועוד משהו-
תודה רבה רבה רבה לכל מי שמגיב ונכנס .
השבוע ראיתי מה זה מנויים - איזה כיף שיש לי:)
וגם היו לי הרבה כנסית-יאאאפי=)
כל מילה הכי קטנה באמת עושה לי את היום!
ו-
אני בתקופה מאוד מסובכת ומוזרה ,
מסוג התקופות שפתאום נוחתות עלייך מליוני תובנות ואתה לא מסוגל להיתנער מהן ,
ואתה שוקע....ושוקע...
באמת שאני עושה מאמצים לגמור את הפרק השלישי
אבל בגלל שזה רק סיפור לבלוג זה די נמרח...
אז
סבלנוווות!
ובקשר לסיפור-
משהו באמת קורא אותו?כי חבל על כל אנרגית שווא.
תענו.
אדוני.
''תביאי לי כוס מים,אמה?''
זה אדוני,הוא מבקש ממני.
''כמובן אדוני'' אני חוצה את המרבדים הזועקים בצבעי יין עמוק,
אפשר גם לראות את זה כמרחצת דם אחת גדולה -
תלוי כמה זמן אתה גר באחוזה .
כוס המים רועדת מעט כשאני מגישה אותה לאדוני.
דמותו זוהרת בלהבות האח השורק בפיצפוצים קטנים...
זהו הרחש היחיד שנשמע ,אפשר כמעט לחשוב שזהו ערב רגיל ...
אפשר -
אלמלא הדריכות המעטרת את פניו הזועפות בהרהור על כורסת העור כבדת הממדים ...
אני חוזרת לעבודת הרקמה שלי.
היא כחולה,עננים קטנים מעיבים בצידיה ,אבל החופש מורגש .
צליל חריקת העץ מעורר אותי מהרהורי .
הוא כל כך מבהיל אותי עד שאיני שמה ליבי למחט שחודרת לעורי -
הרעש כל כך לא צפוי בהתחשב בשכבות השטיח העבות ,
האפשרות היחידה שעולה בדעתי היא עוצמה כמעט לא ניתנת לתפיסה -
אני קופצת ממקומי .
''אדוני?!'' אני נזעקת בו במקום למראה סערת הרגשות הכמעט לוהטת בפניו.
אני נרתעת מעט אחורנית מהכעס האלים המניע ידיו.
''אדוני?!'' הפחד שלי גורם למבטו להתמקד בפניי .
''לכי אמה,עלי לחדרך ותנעלי את הדלת '' הוא מורה באמתו ''אבל אדוני-'' ''-עכשיו אמה !עכשיו!! ''
הנהמה מעשתת אותי ואני מסתובבת במהירות לגרם המדרגות ,כשאני רחוקה משדה ראיתו .
אני מתחילה לרוץ ,מועדת וקמה שוב ושב משמלתי הארוכה .
אני פותחת את הדלת במהירות וטורקת אותה,נשענת ,מחליקה מתנשפת עד לרצפה הקרה של חדרי האפרורי.
אני אוספת רגליי לחיכי וטומנת ראשי .
הוא תמיד הפחיד אותי כשהיה מקבל התקף ...
לפתע קירות חדרי רועדים מזעקה חנוקה -מזעקת טרוף עצורה .
זה רק מזכיר לי עד כמה אני שבויה בידיו,עד כמה עוצמת הקללה חזקה.
בדרך כלל הכל היה שקט ,אבל כשהתקף היה פוקד אותו עיניו השחורות היו הופכות לתהומות השאול ושער הזפת שלו נעשה סתור ופראי.
ואין אף אחד שיכול לעזור לי ,אנחנו לגמרי לבד באחוזה העתיקה ,
אין מי שיציל אותי מידיו.ף
אין לי מושיע-
אין לי תקווה .
אני נזכרת בעבודת הרקמה שלי שואדי נשארה זרוקה על המרבד הרך מול האח.
שמיים,נוף פראי אבל במפתיע רגוע מאי פעם...
אופק שנפרש עד אין סוף -חופש :דבר המוגדר אצלי כאינו עומד למימוש .
רוח מערבית חודרת מבעד סורגי חלוני העקומים המתקלפים מחלודה.
החדר אותו בחרתי לעצמי הוא החדר הקרוב ביותר שיכלתי למצוא שדומה לביתי -
כלומר לבית שהיה לי .
החדר הפשוט ביותר בחדרי האחוזה ,חדר מתוך אלפי חדרים שלעולם לא יאכלסו ,או אולי רק על ידי בעלת קללה כמוני.
כמה נפלא -עוד מקוללת .
אני מתכווצת כשעוד זעקה נשמעת ולאחריה קול שבירה חד .
אני בולעת רוקי ומנסה לנחש מה שובר אדוני בשיגעונו -
כיסא,בקבוק, או אולי את כוס המים שביקש ממנו...
כוס שהובאה לפניו כדי להרגיעו ,כמה מוזר שהיא אכן הרגיעה ,רק בשונה ממה שציפיתי .
שונה עד יראה.
אני מבחינה בטיפת הדם הקטנה שזולגת לאיטה במורד זרועי - שביל עקוב דם, החתך מהמחט.
העבודה שלי.
אני מישירה מבט לחלון מיותם הזכוכית העקום במסילתו ומדמה עצמי לציפור .
ציפור שעפה מבעד לכלאי ונוסקת לנקודה הרחוקה ביותר.
והיא לבנה וצחורה מכל עול .
אבל זאת אני,
אז אני שוברת לה כנף ומעקמת את רגלה האחת...
והיא הופכת לשחורה ,נוצותיה נוצות עורב...מקורה פעור-זולג...דם?!
אני מתנערת לקולה של הדממה ...
אני מתנשפת ,קמה ממקומי תוך מתיחת איבריי הרפויים.
התקף אחד עבר,
אני אוגרת כוחותיי...
כי בסופו של התקף אין שום תקווה ,
אין רווחה ...
זה רק אות לתחילת שרשרת התקפים חדשה .
כי זאת אני -אמה .
מקוללת שלא יכולה לשכוח זאת .
שלא יכולה לברוח למציאות אחרת.
כלואה -
בלי עתיד
בטירת
אדוני.
-
אוקי,זה רק נגיעה קטנה מאוד מאוד ממה שעבר לי בראש וממה שיכלתי להפיק אבל באמת שאין לי כוח
באלי פשוט ללכת לישון ולא לקום.
אני לא רוצה לדכא או משהו אז סורי וחג שמח.
(מקווה לתגובות ולהצליח בכלל לעבור שלב עם הקטע הזה...)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
