כינוי:
משוגעת בהכחשה מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2012
עדכון
לעזאזל !
למה ? למה,למה,למה,למה???
למה היית חייב להתאהב דווקא בי??
******
אוקי,סורי על למעלה,הייתי חייבת לפרוק. אני מצטערת על חוסר העדכון לאחרונה. לחץ לחץ לחץ.... ואולי הבנתם כבר לבד... אני מרגישה שהראש מתפוצץ לי!
טוב, אני מצטערת,לא ניסיתי לדכא או משהו. בקרוב מאוד אעלה את הפרק השני ואני חושבת להעלות אותו בתוך פוסט ארוך במיוחד עם עוד כמה קטעים של תחרויות כתיבה. יהיה כבד אז אולי לא ...נראה.
בדיוק חזרתי מהתערוכה. הציור שלי היה באמצע ובגלל שכל הציורים היו צבעוניים ורק שלי היה שחורלבן הוא היה הכי בולט... ואלי בגלל שרק אני ציירתי דמויות ולא דומם או נוף...(או פרי)..
אוקי, פוקוס. אני צריכה להתעשת. הנה קטע ל2 אתגרים . האתגרים היו : 1 - על פי תמונה של ילדה אוטמת אוזניים. 2. - הפחד.
מקווה שתהנו. אשמח לתגובות.
***** אבא שנפל חלל במלחמה,אימא
מתאבדת...
כל אלו הם רק סיפורי
מסגרת לעיתונים.
והכתבים-
הם חוטפים אותם כאילו היו לחמניות
טריות ,
כאילו לא היו סיפורי
חיים כואבים ,כאילו
לא הייתה זאת אמת מרה -
כאילו לא היו פצע עמוק
ומדמם.
הם
מתנהגים אלייך כתינוקת ,כילדה
קטנה ותמה שלא מבינה,
שלא
יודעת את הסובב סביבה.
כאילו
לא ידעתי שלעולם לא אפגוש עוד באבי..
כאילו לא
בכיתי כשגררו אותי לבתי מחסה מאותו היום
שאימא שלי החליטה
שהיא
מעדיפה איחוד משותף עם אבי מאשר לטפל
בביתה..
כאילו
לא נשארתי מיותמת וחסרת כל.
והם
אומרים לי להתנחם בעובדה שאני בולטת,שאני
מושכת עיניים.
בשער
הלהבה שלי ובעייני האזמרגד הגדולות.
הם
אומרים שיש סיכוי שבזכותם אולי יאמצו
אותי .
אבל
זה לא עוזר,זה
רק מחפה על השתיקה העקשנית שלי ועל הסתגרותי
מהעולם.
זה
רק גורם לפחד שאופף אותי ,חונק
מאי פעם – להתגבר בצורה שכמעט גורמת לי
ליפול,
להישבות
שוב בידיו של הבור השחור והגדול הזה שנקרא
חיי.
ולפעמים
כשאני לבד ,בלי
אף חברה מזדמנת ,הפיתוי
גדול מאי פעם .הפיתוי
לקטוע את העול הזה ,שיושב
על כתפיי וגורם לי לקרוס .
לקטוע
את הפחד הזה ,שמתמיד
לקונן בליבי ,בחזי
שעייף מלנשום .
והם
הצעד הזה – בין הגג לחלל,
חשוב
כל כך ?
האם
הצעד הזה בין שני עולמות כזה משנה ?
והרי
הוא ישפיע ,והשפעתו
תהיה חיובית יותר מכל מעשה שעשיתי אי פעם
בחיי.
השפעה
חזקה וטובה שסוף סוף תביא קצת תקווה בגלים
קטנים של כאב...
אני
מסתכלת למטה ,
מהססת.
ידי
רועדת מעט ,היד
המלאה חתכים שלא היו מספיק עמוקים ,שלא
היה חדים מדי בכדי שיוכלו לעזור.
אני
נושמת עמוקות ,מדקת
כאב בבטני חונקת אותי ואני מועדת לפנים...
בטני,המלאה
כדורים :
צהובים,
כחולים,אדומים...
הצבע
היחיד בחיי.
ואני
מניחה שאני ניראת קצת מפחידה,
עם
המבט הזה ,המטורף
בעיניים.
ואני
מניחה שאני ניראת קצת לא שפויה ,עם
הרעד הזה בכל הגוף.
אבל
אם יש לכם טענות אל תבואו אליי-
אני
לא אשמה.
זה
רק הפחד הזה שלפעמים גורם לי לאטם אוזניים,
לצרוח
בתוך תמונה קבוע של שחור לבן.
הפחד
הזה שדחק אותי מקץ ילדותי.
הפחד
המשוגע הזה שגורם לרגלי המפרכסת להתקדם
מעט ,ואז
לסגור צעד .
ומיד
גם את הרגל השנייה.
ועכשיו
אני כבר בטוחה שיסתכלו עליי במבט מעוקם,אולי
אפילו מבוהל.
כי
אפילו בחיים ההזויים שלי
זה קצת מוזר ליפול מבניין של 53
קומות
אחרי סיום העבודה.
אבל
אני אוהבת את זה ,את
הלהט – של הצרחה.
כאב
הלחץ באוזניים …
של
הסוף,החד
והמהיר.
כי
אבא שנפל במלחמה ואמא מתאבדת הם רק סיפורי
מסגרת,
סיפורי
מסגרת לחיים ארוכים ארוכים.
המלאים
בתחושות אבל עמוקות.
חיים
הנגמרים
ע
כ
ש
י
ו.
בום.
**** איך ?
נ.ב חברות שלי אמרו לי שאני צריכה להיות פסיכולוגית . לתת יעוץ לכל מי שקורא חלק מתוך הקטעים הסדיסטים שלי... על כן אני נותנת אזהרה לגבי הקטע הבא,הוא יחסית נורא (יעלה בקורב..) ובכל מקרה, יש בצד הבלוג כתובת איימל,מוזמנים לכתוב . אני די טובה בזה,יש לי סטאג' ,תאמינו לי.
ועוד משהו - יש כזה דבר שנקרא מנויים,כך שאם אין כוח להתעדכן כל פעם פשוט תוכלו לקבל במייל ;וע''פ הכותרת תוכלו להבין אם יש לכם כוח להיכנס או לא. מקווה שעזרתי במשהו.
רוז.
| |
מעגל סגור
היי!
סוף סוף -
הנה הפרק הראשון!!! ;)
אז זהו העלתי.
בדרך כלל אני מעדיפה להשאיר יותר זמן בין פוסט לפוסט אבל אני יודעת שאם לא עכשיו לא הייתי מעלה...
אז שבוע טוב!
מחכה לתגובות,והפעם במיוחד ,כי אני מנסה כמה שיותר לשפר את זה.
השבוע -
אם לא יהיה לי קטע להעלות לשלב ה4 /3 בתחרות אז אעלה פרק שני,
נראה...
אולי.
שבוע טוב!
ויום ירושלים שמח :)
נ.ב - עדיין אפשר ו -רצוי!! -
להגיב על הציור שהעליתי בפוסט הקודם,השבוע אני צריכה להגיש את העבודה שבחרתי ואני עדיין לא בטוחה...
מקווה שתיהנו !
מעגל סגור -
חלק ראשון
אין לי רגשות אשמה,
כשנולדתי כבר לא היה מה לעשות ,היינו עמוק מדי בתוך זה.
הכל אצלי מעורפל,כל הזכרונות ,תמונות ילדות מטושטשות -
והכל מתמקד בו.
והוא נראה טוב - ישר ,הגון .
זאת רק מסכה ,לפעמים אני כל כך רוצה לצרוח ,להוציא אותו משיווי משקלו,מההבעה הקפואה והרגועה שלו.
אבל זה לא אפשרי .
קודם כל בגלל שרק לבעלי המעמד הרוחני הגבוה יש דרך גישה אליו,ובעיקר בגלל שיש לו לפחות איזה 80 שומרים ''מהופנטים'' חמושים.
ואפילו אם אתאמן כל חיי לא אהיה מספיק מאומנת ,בנוסף לעובדה שכל הזמן רק מצטרפים מאמינם חדשים ,
שמיותר לציין שנבדקים בדקדקנות תחת עיניו הבוחנות .
קשה להגיד מתי בדיוק ההורים שלי פגשו בו לראשונה ,אבל אני יכולה להעריך על פי מה שהם מספרים לי,
כלומר -
על פי מה שהם סיפרו לי .
לפני שיצא הצו המיוחד באזור 002 ,זאת אומרת האזור בו אנחנו גרים. -המוגדר כגדולי האמונה,
בו מורים על ההפרדה בין בני המשפחה.
הוא חכם,הוא יודע שרק אזור 002 בשל מספיק בשביל שלב כזה מתקדם .
בשל מספיק בשביל לא לשאול שאלות.
זה היה חודש לפני שנולדתי ,איזה תזמון מושלם ,כאילו הייתה זאת מתנה מוקדמת לכבוד היוולדי.
האחיות והרופאים ניבאו להורים שלי לידה מסוכנת,בהפלה טבעית או סיכון לנכות .
מיותר לציין שזה הפחיד אותם,זה גרם להם ללכת לפגישות עם מגדת עתידות וכל מיני קוראות : בתה,בקפה,במרק צמחים...
ואז הם הגיעו אליו.
ולא,זאת לא הייתה הרצאה בפומבי כמו כל ההרצאות שהיו הולכים אליהם באותה תקופה.
ממש לא.
זאת הייתה הרצאה קטנה ,עם מספר משתתפים מצומצם .
כבר אז פעל בתחכום .
במיוחד אז ,כשהכת שלו עדיין הייתה בשלבי הקמתה הראשונים .
והוא ריתק אותם -בסיפוריו .
והוא משך אותם - ברוגע השליו והעדין שלו, המהפנט.
ואז הם קבעו איתו לשיחה ב 6 עיניים , 2 הורי והוא .
אני לא יודעת מה הוא הבטיח להם באותה השיחה חוץ מלידה תקינה ונורמלית ,אבל הם יצאו ממנה עם תקווה מחודשת .
כי הדבר היחיד שהיו זקוקים לו היה רק הכחשות ,שמישהו יבוא ויבטיח להם שדברי הצוות הרפואי זה שקר אחד מופרך ,או טעות חסרת תקנה.
וזה בדיוק מה שהוא עשה .
ואני לא יודעת אם הוא סתם קלע ניחוש טוב או שבדיוק הלך לו עם הכוכבים.
אבל זה ככל לא משנה כל עוד הלידה הלכה באמת חלק .
כלומר -
הנה אני,חיה ונושמת ,יכולה לאכול ולשתות בכוחות עצמי,אמנם עדיים מוגבלת בעקבות כל מיני תעניות שהוא דואג לתקוע לנו אמצע כל חודש ...
אבל עדיין.
אולם בדבר אחד כן צדק הצוות -בהגדרה שלו למצבי הנפשי העתידי ,אמנם לא כפי שחשב -
אני לא נורמלית ,בהחלט לא.
אלא אם כן אתם אתם כוללים נורמליים כאנשים שחיים בתוך שטח אדמה שהוקצה במיוחד לכת שהרסה להם את החיים עוד לפני שהם נולדו -
מצב אבסורדי כשלעצמו .
ותוסיפו לזה את אינספור הצווים שהתפרסמו וגרמו להם לשקוע בתהום יותר ויותר עמוקה....
ואם אתם עדיין חושבים כך יש לי דבר אחד להגיד לכם -
קודם תבדקו עד כמה אתם נורמליים.
******
שונה...
מוזר ?!
תחליטו אתם.
דבר אחד אני יכולה להגיד -
זה לא מה שאתם חושבים.
עריכה : 22.5
הנה למי שלא הצליח לראות את הציור :) :
| |
היי!
אני מתכננת להעלות בערך בסביבות יום ראשון את הפרק הראשון (!) , זה לא יהיה בדיוק פרק...קשה להסביר,תראו בעצמכם.
אני לא מתכוונת להעלות את כל הסיפור כי זה לא משהו שמתאים לסיפור בהמשכים או לסגנון השכיח בישרא, רק כמה פרקים ראשונים כי הם היו מאוד חזקים בעניי...במיוחד השלישי או הרביעי :).
אוקי, ולהיום.
הנה קטע לתחרות אתגרים,ראיתי את הפוסט וחשבתי להשתתף,התוצאה לפניכם.
אני לא אוהבת את הקטע בגלל שהוא נורא ריק לטעמי וחסר לו הרבה מאוד... אבל היו לי שבועות לחוצים ואני גם באמצע מחסום כתיבה נוראי וקשה.
ועוד משהו -
אני יודעת שבתקופה הזאת לא היו עדיין רובים ויש עוד כמה דברים שלא מסתדרים וכל מיני כאלה ...
אז אני יודעת,זה פשוט לא הרעיון המרכזי אז עיוותתי את זה קצת כי המשימה עצמה הייתה לעשות על פי תמונה עם 2בגדים,אחד של גבר אחד של אישה שתלויים....
מקווה שתהנו.
נ.ב -דרך המורה שלי לציור אני משתתפת בתערוכה בזמן הקרוב,לא בדיוק יודעת על זה פרטים,רק יודעת שאני מתרגשת ;) הנה הציור שיהיה שם (לאחרונה התחלתי לצייר ילדים ,אחרי תק' ארוכה של דברים מטרידים /טראגים מדי. אולי בעוד כמה שבועות אעלה את הציור שאני עכשיו מציירת...גם ילדים,אחר כך בטח אחזור לשחור הקודר שלי :)
שבוע טוב! 
הגשה- *************
אני סוחטת את הבגדים במי הנהר בדיוק כשהיריות מתחילות מחדש.
הפעם הרעש קרוב במיוחד, ממש מעבר לעצי היער.
הוא חוטף את התרמיל מהאדמה ורץ אליי, עיניו מבוהלות "מהר,בואי!" אני מנערת את ידיי המלאות ברגבי אדמה ומים ולוקחת את הבגדים הרטובים.
אנחנו רצים.
רגלינו כבדות,כל גופנו כואב אבל הפחד גורם לנו לרוץ, לברוח קדימה, למצוא מחבוא.
אנחנו רצים, כמו כל השנה האחרונה,כמו כל פעם שאנחנו מגלים ששליחי האינקוויזיציה לא התייאשו.
אני פוזלת אליו,שריריו מאומצים, זיעה מכסה את מצחו ועיניו מצומצמות, מישירות מבט אל האופק,לעבר המטרה.
הוא נראה כל כך בוגר עכשיו, כל כך שונה מאיך שהיה נראה לפני שנה...
לפני שגילה שאני צאצאית אנוסים,לפני שאני גיליתי שאני צאצאית אנוסים.
לפני שהבנתי שאני יהודיה ...לפני שהובאתי לפני האינקוויציה.
יום אחרי שנלקחתי נמצא המלשין מת,לא היה לי ספק לגבי זהותו של הרוצח.
כך הוא אמר לי - מוות כנגד מוות...
אז עוד לא ידעתי שהוא לא מתכוון להניח לי למות.
הבגדים מכבידים על גופי ואני מחזקת את אחיזתי בהם,כמו מנסה להעביר את עודף האנרגייה למקום אחר.
" ליז? " הוא פונה אליי,דאגה מעטרת פניו באותות אופל " את בסדר? נפגעת?" אני מנידה בראשי וממשיכה לשמור על יציבות נשמותיי,
לרוץ,להמשיך לרוץ,אסור להפסיק.
מרתף עינויים....צרחות,צרחות, צרחות...
אני מנערת ראשי, מתרכזת בקצב פעימות לבי שממלא אוזניי, שממלא את רעש החלל.
אולי בגלל זה לוקח לי יותר זמן לקלוט את הבקתה מרחוק.כריסטיאן רואה אותה לפניי, הוא לוחץ את ידי.
"ליז,אני חושב שמצאנו מקום " היריות כבר פסקו אבל אני יודעת שהם עדיין רודפים אחרינו ,ואולי...לעולם לא יפסיקו.
אור השמש השוקעת מדמה תחושה אבל נוגה...
חושך,תא מאסר אפל ...צרחה,היא קורעת את דממת הלילה,אור מתקרב ואז, שוב חושך.
כשאני מתעוררת אני מוצאת את עצמי בזרועותיו של החייל המתחזה, בזרועותיו של גנב מדים מוכשר במיוחד.
והוא רץ,זאת הייתה הפעם הראשונה שברחנו,פעם שהתמשכה ונמרחה על פני עוד כל כך הרבה פעמים.
מעקה הברזל ניצב יציב סביב הבקתה, אני לא חושבת פעמיים ותולה את הבגדים ,שייתיבשו.
כריסטיאן פותח בזהירות את הדלת והחריקה הצורמת נשארת תלויה באוויר.
אני עוקבת אחר צעדיו של כריסטיאן,מגששת באבק הסמיך שעומד בחדר.
תחושת החנק מזדחלת אט אט ואיתה הזכרונות ; גחלים לוהטות מחליקות במורד גרוני, ביצים לוהטות,מחטים, מכונות הרג מאיימות מהפינה...
"כריס?!" אני קוראת בחשש, המהום קל נשמע מצידי, אני נאנחת בהקלה ואוחזת בידו.
הלילה יורד, אני מתבוננת בפניו השלוות,החלקות מדאגה.
הפעם הראשונה שראיתי אותו כך הייתה על ספינת המסחר.
הוא היה האחד שהגניב לי עשבי לעיסה נגד מחלת ים, הוא היה האחד שדרש בשלומי בכל יום.
האחד שראה אותי.
ואז הייתה את הפגישה העסקית,הו,כמה שהופתעתי לראות אותו...
אני לא יודעת מה חיבר ביננו בצורה כל כך חזקה אחד לשני, אני לא יודעת מה גרם לו לוותר על חרותו למעני, מה גרם לו להציל אותי, אבל מה שזה לא היה הוא היה חזק,במידה כמעט לא אפשרית, ואם לא,איך אני מוצאת את עצמי בורחת כבר במשך שנה מהשלטו הנוצרי, ביחד איתו?
אני שומעת אותו ממלמל משהו מתוך שינה, כמו זמזום ערש שקט.
אני נרדמת.
מבעד לערפולי הכרתי אני שומעת רעש,אני מתהפכת על צידי.
כשאני מתעוררת אני מוצאת את עצמי מובלת בשיירת אוטו-דה-פה, כריסטיאן רחוק,כבול במאסר נצחי.
זעקתו אליי תיחרט לעולם בזכרוני, זעקת אבדון נואשת.
איני יודעת איך הם מצאו אותנו בסופו של דבר, איני יודעת איך הכניעו את כריסטיאן, אני רק מסתכלת לאופק,לעבר שדות הירק שקורצים אליי, לעבר הבגדים שלו,הבגדים שלי,התלויים במרפסת אהבה קטנה ...
מתנופפים ברוח,משלחים זרמי תקווה לעולם.
******
מבאס ,אה? עדיין אפשר להגיב על הפוסט הקודם:) אשמח לדעת מה אתם חושבים על הציור!
| |
קלף גורלי
אוקי, אני יודעת שהקטע הבא ''קצת'' חורג מהגבלת המילים ,אבל זה באישור וחד פעמי... אז - זה ארוך,הוזהרתם :)
********************
קלף גורלי
אני נכנסת לבר.
הוא אפוף בריח אלכוהול ועשן סיגריות, אני נושמת בהיחבא עמוקות מהאוויר הנקי והקריר של הלילה שמצליח לחדור דרך דלת העץ הסדוקה,ואז מתקדמת בצעדים קטנים ואיטיים לעבר שולחן ההימורים.הוא כבר יושב שם וכן כל חבורת הפשע שלו. אני נעצרת כשניים וחצי מטרים מהשולחן,"הגעת" ,נשמע צחקוק לעג קל. אני מתעלמת.
אני מסובבת אליי כיסא מהשולחן הצמוד ומתיישבת עליו תוך שאני מקפידה לזקוף גבי. לכמה רגעים יש שקט, אני מרימה גבה.כמה מהחבורה זזים באי נוחות "אנחנו לא נוהגים לשחק עם.." הוא כחוכך בדעתו "ילדה כמוך.." אני נושכת שפתי כמעט בתנועה לא מורגשת, מתאמצת לשחק את המשחק בצורה הטובה ביותר. "אני רוצה לשחק" אני אומרת ומנסה לא להישמע ילדותית, לא לוקח להם דקה בשביל למשוך בכתפיהם ולחייך חיוכים ערמומים, רק הוא לא מחייך,הוא נראה מוטרד-משהו. "אם את ביקשת.." ,הוא מחלק את הקלפים ואז מתרווח במקומו,מוציא מכיסו בחיוך שטר של 50 דולר, אני ממצמצת.,השני מוציא שטר של 100$ אני מנסה לא להיראות מבועתת יותר מידי, השלישי מחפש דקות ארוכות משהו בכיסאו עד שהוא מוצא לבסוף מה שחפץ בו-שרשרת יהלומים בוהקת. הוא מניח אותה במרכז השולחן ואז גם הוא מצטרף לחבריו שבוהים בי ,אני מנסה להתעלם מהשאלה שבעיניהם. "מה איתך מותק?" שואל זה שמוציא זוג עגילים ,קולו נוטף ריח שיכר מר ואני בקושי מצליחה לעצור בי מלסתום אפי. "אין ..אין לי מה לתת" אני ממהרת לייצב קולי, הם ניראים מופתעים ואז צוחקים באחת ,קולם הגס מהדהד בבר האפרורי. "בדיחה טובה"אחד ממלמל "..מזמן לא צחקו עלינו כך" אחר אוחז בבטנו,.אני יושבת קפואה "לא צחקתי.."אני בוררת את המילים בזהירות "אין לי על מה להמר" .
הם משתתקים אבל הפעם הבעת פניהם גורמת לפיק ברגליי. אני לופתת בחזקה ירכי, מנסה להעביר קצת מהלחץ לשאר גופי ,זמזום זבוב טורדני מרחף באוויר, אני מנסה להסיח דרכו דעתי אבל- "תך!" -אחד מהם הורג אותו באצבע אחת קלילה ואני בקושי מצליחה לעצור את הרעד שעובר בי. אני בולעת רוקי בכבדות . "אין לך על מה להמר?" ניראה שהם רוצים להעביר אליי קצת מזעמם "אז למה באת בכלל?" אני עוצמת לרגע את עיניי ואז פוקחת אותן "אני יכולה להשאיר פיקדון" אני פולטת במהירות, הם מסתכלים עליי בהרמת גבה ,אבל אני מתבוננת ישירות בעיניו. "יש לי פיקדון.. למקרה שלא אזכה " הם פורצים בצחוק לועג בבת אחת "למקרה שלא תזכי?!את ממש לא הולכת לזכות מותק" אני נושמת עמוקות ומשננת לי שוב ושוב -את במשימה-את במשימה-את במשימה! - טעות. האוויר הדחוס רק גורם לרצון ריאותיי להתפוצץ-להתגבר . נראה שהרצון שלהם להוכיח גובר עליהם והם מתרצים. החלוקה מתחילה ואני נושפת ברווחה. אני אוספת קלפיי ועוטה כמו כל השאר פני פוקר קפואים. האבק הסמיך מעופף באוויר ואני קופצת שפתיי.אני לוקחת קלף, בדיוק כשהוא לוקח מהערימה. ידינו מתכחכחות בחטף וזרם חשמלי מהמהם אותי לשבריר שניה,אני מושכת את ידי במהירות. שקט,רק קול המהומי השחקנים נשמעים מעבר לחומת האוויר הדחוס. זה שהביא את ה100$ פורס קלפיו על השולחן ,אחד על יד השני,ארבעה קלפים מנצחים. אני לא מצליחה שלא לחייך,הכל לפי התוכנית. הוא מחייך כמו לא יודע מה מצפה לו .השני פורס קלפיו, אני שומעת גיחוכים המופנים לעברי, "אז מה את אומרת מותק,הגיע הזמן לספר לנו מה הפיקדון, לא?" אני מחייכת חיוך מנומס מטה את הכובע החבוש על ראשי -כך שיפנה יותר למטה.
סיבוב שני,אני מערבבת את הקלפים, ציפורניי המשוכות אודם מחליקות על כל קלף וקלף בזהירות ומחוצה לה. אני לוקחת קלף, לא יכולה שלא להיות מוטרדת מהמבט שלו. מזווית עיניי אני רואה את מהמהר היהלומים מחייך לעצמו מזווית שפתיו. אני מלקקת את שפתי התחתונה מרגישה לפתע שגרוני צורב -מה אם התוכנית לא תצליח?- אני מנערת ראשי בתנועה כמעט לא מורגשת ונושמת עמוקות לתוך ראותיי ריח חזק של שיכר ושל דלק .לפתע אני מרגישה תחושה של חנק וצריבה בכל מקום אפשרי בגוף. אני אוחזת בקצה אצבעותיי בגרוני ולוחשת בקול צרוד, אבל מספיק חזק כדי שהם ישמעו "אני צריכה ללכת לשתות "אני ממלמלת, הוא מסתכל עליי בחשדנות מהוסה,"את מפחדת מותק ?"מהמר העגילים לועג לי ,אני שולחת אליו מבט רצחני והוא מפנה מבטו. אני שולחת אליו מבט שואל והוא נראה מהורהר. אני קמה ממקומי בהפגנתיות ופונה אל הבר ,רעש חריקת כיסא נשמע מאחוריי,אני לא מסתובבת. צעדיי נעשים גדולים יותר ויותר ואני נעצרת רק על ידי יד חזקה שאוחזת בי באחיזת צבת "מה?-" אני מסתובבת בחדות. זה הוא. הוא גורר אותי אחריו לפינה חשוכה, כולא אותי בין הקיר לידיו "מה את עושה פה?" קולו מסנן בארסיות ,אני פוערת אליו עיניי, בולעת רוקי בכבדות " זה מקום מסוכן, עם אנשים מסוכנים-" הוא מכווץ עיניו, הבל פיו על פניי,"-שעושים דברים מסוכנים" הוא מדגיש. הוא זועם וזה בולט בכל תו ותו בפניו. "תעזוב אותי" אני פולטת, קולי מבוהל מידי ואני מנסה להסוות את זה "תעזוב אותי!" הוא מתעלם "אני מכיר אותך ,המקום הזה לא בשבילך " עכשיו תורי לכעוס . "אין לך שום זכות לקבוע איפה אני אהיה ומה אני אעשה" עיניי ממש כמו עיניו רושפות גיצים "במיוחד לא אחרי שעזבת" ניצוץ ניראה בו .אני מתנשפת כמו אחרי ריצת מרתון..ואז אני מבחינה במבט שלו,המבט הכמעט כאוב שלו "את חושבת שעזבתי מרצון?"הוא ניראה ..לוהט . "את חושבת שזאת הייתה בחירה שלי?!" הוא נסער, זה גדול ממנו. אני קופאת,נצמדת אל הקיר. " את חושבת בכלל?" הוא נראה כמעט..נואש.אני מתעשתת ומתעלמת מרמיזתו האחרונה "אז למה עזבת,אה?!" אני קוראת אליו תיגר ,משלבת ידיי,מחכה לתשובה " יש דברים שלא תלויים בשליטתנו.. "הוא לוחש באזני בקול שקט, אני נושכת שפתיי "..יש דברים שלא תלויים בנו" הוא מתרומם מעט, אבל גופו קרוב כל כך אל גופי . אני לא יודעת איך להגיב. נשמתי לא מצליחה להתייצב. הוא זז מעט אחורנית,אני נושמת בחטף ,ממצמצת. אני מופתעת,המומה,בסערת רגשות מבלבלת..אסור שזה יפריע לי למשימה!אסור!אסור!אסור! אני מנסה להתרכז,להתרכז!להתרכז!להתרכז! .. אבל משהו מפריע לי,חיוך מוזר-ערמומי משהו, מופיע בפניו. "יש לי רעיון-" הוא פותח,כבר לא טוב."הפיקדון שלך,מהו?" הוא ממשיך בלי כל קשר, זה תופס אותי לא מוכנה "אני..אני רציתי להביא את הטבעת.."אני פולטת ויודעת שהוא יבין- הוא תמיד היה כל כך חד,פניו קופאות "טבעת?ה-טבעת?" פניו הופכות לגוש קרח מלוטש ,הגוש הבוהק והנוצץ והיפה ביותר שראיתי אי פעם. ואז הוא אחוז בפתאומיות בחזקה בזרועי ובתנועה אחת מהירה הוא מפשיל שרוולי. והיא בולטת שם,במרכז ידי. ענודה על אמתי כולה אומרת הוד והדר..כולה עוצרת אהבה ואכזבה ותקווה וחלום.והוא מביט בה ועיניו כאילו איבדו מחיותם. אני מנסה למשוך את ידי אבל היא כלואה ואינה ניתנת למשיכה. חשש מתחיל לפעום בי,אני יודעת שלא הייתי צריכה להזכיר את הטבעת,אבל המילים פשוט קפצו מפי, אחד אחד, חורצים גורלי.אש מתחילה להתלקח בפניו שהחווירו,אש להט שחורה.אחיזתו מתחילה להכאיב לי .
"התכוונת לתת את טבעת האירוסין שלנו..בתור..בתור פיקדון לחבורה שכל חייה עוסקת בהימורים?!" אני לא בטוחה עם הזעם או הכאב שולטים בפניו..או אולי השנאה?! כלפי מי? כלפיי, או כלפי החבורה?..כבר שחכתי כמה הוא מסוכן,כבר שכחתי איך הוא שולט בי..
כבר שכחתי,
אולי כי עבר כל כך הרבה זמן...
הוא אינו יכול לשלוט בך! אני משננת לעצמי, הוא אינו יכול לחזור כך פתאום ולערער שוב שוב חייך!..וכל ההכנות שעשיתי לפני המשימה- כי ידעתי שהוא יהיה שם- לא עוזרות לי, הכל פורח מראשי כשאני מביטה בעיניו היוקדות הנמהלות בדוק של...רכות?! אני מתנערת ומנסה להתעשת . הוא מחכה לתשובה . אני עוברת בעיניי על פני הבר וכל רחבי החדר הקטן והמעופש. החבורה יושבת סביב השולחן ותנוחת נינוחות,רגליהם שעונות על השולחן ובקבוקי בירה ריקים ומלאים למחצה זרוקים סביבם ...הוא רואה את נסיונות ההתחמקות שלי. הוא מרים את סנטרי בקצה אצבעו-גורם לי להישיר אליו מבט.אני מתבוננת בו בלית בררה ומתהפנטת ,מתהפנטת ממראהו המסתורי והמכושף,מתהפנטת משערו שהוא כמסגרת היפה ביותר בנמצא לפני הקרח המושלמות שלו...מתהפנטת מקסם עינו החודרות,החושפות כל נסתר...-אני עוצמת עיניי בכוח "את מתכוונת לענות לי?!" הוא עצבני אבל דריכות זהירה ומהוססת מתגנבת. אני נושמת עמוקות-על החיים ועל המוות-"כן- "התנגדות, "כן -את הולכת לענות לי ,או כן -זאת התשובה שלך?!" אני ממהרת להמשיך "- כן-זאתי התשובה שלי -" אגרופיו נקפצים "ועכשיו -לי- יש שאלה בשבילך -" אני מרכזת את כל הזעם,האכזבה,הכאב והבכי שהצטבר במהלך השנים ופותחת את עיניי בבת אחת " מה לעזאזל חשבת לעצמך?" הוא מופתע לרגע ואני מנצלת את זה "מה חשבת,שאני אחכה לך כמו מטומטמת?!" אני מטיחה בו " שאני אשמור את הטבעת ואחכה שתחזור ,אחרי שיום בהיר אחד אתה פתאום נעלם?! שאני יענוד אותה באושר ובשמחה ואשמור אותה כזיכרון אחרון ממך?!" הוא חורק שיניו "מה חשבת לעצמך?!" אני מתנשפת וזיעה קרה מצטברת במצחי. ואז בפרץ אנרגיה אני מושכת בידי ומשחררת אותה מידו שרפה וניטלת לצד גופו. שקט. אני ממצמצת ומגרשת ניצני הדמעות מעיניי. לאט לאט הרווחה המוזרה ההריקנות שאחרי ההתפרצות חודרת אליי ואדישות שונה אופפת אותי כהילה "על איזה רעיון דיברת קודם,לפני שפתחנו את נושא הטבעת..?" אני שואלת, מנסה לגמור במהירות קצוות השיחה ...מסיחה ניצוץ של סקרנות שניצת בי. הוא כמו נזכר ומישיר אליי ראשו שנכפף,פניו פני אבן."יש לי רעיון בשבילך.." הוא פותח "..שישפיע כמובן גם עליי.." אני מנסה להתעלם מהרמיזה העבה,אבל איני מסוגלת,מוחי עדיין אינו מעכל את העובדה שפגשתי היום לראשונה את מושא סיוטיי וחלומותיי והוא אומר לי ברמזי- רמיזות את תלותו בי ואת תלותי בו- ואת הקשר בינינו. "אני אתן לך כסף להמר .."הוא מושך את המילים לאיטו "ואת בתמורה-תתני לי את חירותך" הוא אומר את זה ישירות, בלי שום נסיון לגרום לתנאי להישמע טוב יותר. אני צוחקת בלעג קל "אתה לא באמת מתכוון לזה, נכון?" היסוס מתגנב אל קולי כשאני מבחינה במבטו. צחוקי גווע. "אתה באמת חושב שתמורת כמה דולרים אמכור חרותי?!" אני נדהמת למראה רצינותו "אתה הפכת לטיפש בזמן שלא ראיתי אותך. או מאוד,מאוד תמים" ממלוא גובה קומתו הוא מסתכל עליי "אני דואג לך, את מסכנת את עצמך בצורה שאיני מוכן לה" חוצפתו גורם לי להסמיק מכעס ובושה - איך הוא מעז? האם אני כל כך שברירית בעיניו?! הוא נראה כחוכך בדעתו ואז כנראה החליט "לא רציתי להגיע לזה..אבל אני באמת..באמת.."
הוא לא מסיים את המשפט,אני משפילה ראשי.הוא מכחכך, מתעשת וממשיך "את חשובה לי, וכמו שידעתי, הכסף לא ישפיע עלייך...." דוק געגועים נראה בו או שאולי אני רק מדמיינת?! "אז..הכנתי תכנית גיבוי.."הוא שוב מכחכך "אני אצטרך להשתמש בסודותייך כנשק " לרגע אני לא קולטת את דבריו. הוא מישיר מבטו אליי. פניי מחווירות ומאדימות חליפות."אתה לא תעז.."אני איני מאמינה "אל תנסי אותי" אני מנידה ראשי בחוסר אמון. לא.לא .לא! לא כך תיארתי מהלך העניינים "אני..אתה..אתה השתנית" אני אומרת לבסוף. הוא אינו מגיב. אני מתנערת ממנו והולכת הצידה ,"תזכרי,הפעם את משחקת פה על החופש שלך.." הוא עוד מספיק ללחוש לי באוזן,אני מצטמררת,הוא לוקח ידי בזריזות מפתיעה וחופן באגרופי שטר של 500$ "-מה?" אני לא מבינה,מנידה ראשי בבלבול "אני יודע שאת שווה יותר, אבל זה מה שיש לי ..ואל תהמרי על הכל -אני לא יודע איך בדיוק חשבת לקנות לך שתייה,אבל מה שאני כן יודע, זה שאין לך כסף.." ואז הוא מסתובב ומשאיר אותי כועסת על עצמי ועל חיי שהובילו אותי לסיטואציה הזאת. אני פונה לבר בצעדים איטיים ושקולים, כמו מחשבת כל צעד וצעד. בעל הבר מנגב כוסות עץ עם מטלית לחה ואני מעקמת אפי בסלידה לנוכח האבק הסמיך שבכוס "אין לך אולי..בקבוק קולה דיאט או משהו כזה?" אני פונה אליו .הוא מסתכל עליי בהפתעה שניות ספורות ואז פורץ בצחוק מטורף-ידו על כרסו שרועדת כמו ג'לי. "הצחקת אותי ילדונת " הוא מוחה באצבעו דמעות צחוק דמיוניות "דיאט קולה.."הוא ממלמל וצוחק בשנית איני מבינה מה כל כך מצחיק..מעניין שהצחקתי כבר פעמיים היום בתמימותי.
"אולי ..שתייה קלה?"אני מנסה מזלי בשנית "אולי וודקה או שמפניה,מותק- מה ילדה כמוך עושה במקום כמו "העין החסרה של צ'ארלי "??..לא שיש לי התנגדות כמובן .." הוא שוב צוחק. נמאס לי,אני מוציאה את ה500$ ומנופפת למול פניו,כמו במטה קסם הוא מתהפך "כן גברתי, איך אוכל לעזור לך?!" הוא מנסה להיות רשמי .אני מגחכת בחטף ואז מרצינה "אני רוצה מים,ונקיים " אני אומרת ולקולי נוסף גוון של פקודה. מפליא אותי לראות את המהירות בה המים בידי.
כשאני חוזרת לשולחן ההימורים דריכות טוענת כל איבר ונים וגיד וחלקיק מחלקי גופי.אני נושמת עמוקות ומתיישבת בזקיפות על כסאי,נזהרת לא להביט בו. הסיבוב מתחיל. הסיבוב האחרון. אני לוקחת קלף מהערמה ופורסת את קלפיי למולי בהבעת פוקר קפואה. הראשון מוציא עוד 50$ ומוסיף לערמה,מי שיושב על ידו מוציא אחריו עוד שטר וכן הלאה.התור מגיע אליי. אני רואה אותו מתכוון להסביר שהוא משלם עליי כפי שהסביר לי על כוונותיו ,אבל תנועה ממני קוטעת אותו.אני מורידה את הטבעת הבוהקת בזהירות ומניחה אותה באטיות על השולחן כשהבעת ריקנות חלולה מאין כמוה ממלאת את כל כולי. אני נזכרת בהוראותיו-500$ תמורת חרותי. את משחקת על החופש שלך עכשיו- אני משננת שוב ושוב . הפעם לניצחון יש משמעות כפולה.אני מרימה את ראשי חושקת שיניי ומסתכל על פניהם החושפים הפתעה תדהמה ופליאה כמעט מביכה. ואז אני מגיעה אליו,והוא קפוא בצורה כל כך אדישה...פניו היחידות שלא מביעות פליאה,אלא סוג של חוסר אמון ריקני..הוא נראנ כמעט..מת.
הם מחלקים עוד סריית קלפים, כולם נסגרים בפינתם שבעיניהם זיק שמח או מאוכזב. ורק הוא נראה שונה,כאילו כמעט לא אכפת לו ואני כל כך שקועה בפניו עד שכאשר הם משתנות לפתע לנחישות רצינות אני כמעט נופלת מכיסאי מרתיעה ...
ולרגע אני כמעט צוחקת,מתפוצצת מצחוק מפעפע וחונק. כי אני מבינה, אני מבינה את התסבוכת אליה נקלע,את התסבוכת בה אני קלעתי אותו בלי שום כוונה תחילה. - אם הוא באמת אוהב אותי לפי טענתו אז הוא וודאי אינו רוצה שאפסיד כי אז הם יקחו ממני את הטבעת - הדבר היחיד שעוד מקשר בנינו - בתור ניצחון הימורי וזה יהיה חשוד מידי אם הוא יקח את זה לעצמו... ובעצם איזה טעם יהיה לטבעת? והיא הרי רק זיכרון,או אולי סוג של תקווה שנגוזה לאט לאט לאיחוד משותף..ועכשיו אין זה אפשרי, עולמתנו נפרדו עד בלי שוב ואני מרגישה את זה כל לילה מחדש שעובר בסיוטים עליו. ואם אני אנצח,הטבעת תישאר אצלי אבל גם החופש שלי. ועל פי טענתו הוא רוצה "לשמור " עליי והוא אינו יוכל לעשות זאת בלי יכולת שליטה עליי...ואני איני מתכוונת לחשוף בפניו את תלותי בו.
החיוך לא נשאר הרבה זמן על פניי,אני שוקעת שוב בקלפיי. אין לו הרבה בררות, כלומר אין לו בכלל ברירה- אני במשימה. והמשימה שלי היא לנצח .
אני מערבבת את קלפיי.
הסיבוב האחרון מתחיל.
אני מחליפה קלף מאחד של הקופה,ועוד אחד. חצי מקלפיי מתחלפים. ניצוץ ניצחון, אני כבר מרגישה אותו.
ואז הראשון פורס קלפיו.וכישלונו ממלא את השולחן. השני פורס,והשלישי.
התור שלי , הוא אחריי...סערת רגשות נראת בפניו החצויות בהחלטתן. הוא פוזל אל קלפיו ואני מבחינה בחיוך ביטחון שנמהל בעננת פניו.
אני נושמת עמוק ומסתירה פניי בסריית הקלפים. אני זורקת קלף ראשון. שקט. אני זורקת קלף שני. לחשושים מתחילים .
אני זורקת את הקלף השלישי. עיניהם נפערות..אני בולעת רוקי בכבדות, אולי בפעם האחרונה ,מזווית עיניי אני רואה אותן מזווית עיניי, והוא כולו קורן מתיחות דרוכה- אני חייבת לנצח, אני חייבת לנצח,אני חייבת לנצח! אני נושמת עמוקות ואז פוקחת את עיניי שנסגרו בעווית פחד.
אני זורקת את הקלף האחרון.
********************** תגובות? :)
| |
היי,הנה הקטע לתחרות כתיבה של ''הספרנית''... אני לא אאריך במילים כי אני מתה מעייפות בגלל לג בעומר- אתמול - (חזרתי ב-4 ורק כי הייתי עייפה ובגלל חבורת שיכורים מסוממת לגמרי שנדבקו והיו על גבול המפחיד) הנה הקטע,אשמח לתגובות ... אני מצטערת,הוא לא טוב וזה כי אני בדרך כלל לא כותבת כאלו קטעים. מקווה שתהנו
הגשה. **********
חיבקתי אותו חיבוק חם ואוהב,חיבוק כמו שמעולם לא קיבל.
השענתי את ראשי על כתפיו שהיו חמות בצורה מוזרה.
זרועותיו נתלו ברפיון סביב מותניי ועיניו נראו כבויות,כמעט מתות בהשוואה לא הוגנת לרקע הירוק שצבע את הנוף סביבנו.
הרגשתי את האנרגיות שעמדו באוויר,יותר מהכל בלט הייאוש,הפחד לפרידה שלא תיגמר.
התנתקתי במהירות ,מסתובבת,לא מביטה לאחור. מפחדת לראות סערת רגשות בפניו,או גרוע יותר,פנים רקים מהבעה.
זה היה ה1/4,הראשון באפריל.
אפילו בעודי עולה למטוס קיוויתי שפתאום משהו יצא מהפינה ויצחק,יסביר שהכל היה שקר,בדיחה גרועה.
שכל החיים שלי היו בדיחה אחת בלי סוף,שאתעורר ואבין שהכל היה סיוט...
אבל שום דבר דומה לזה לא קרה, ומצאתי את עצמי עולה על המטוס ,מביטה בשמיים המאפירים לאטם, בדמותו שהופכת לנקודה קטנה ושחורה באופק.
זאת הייתה המשימה העשירית שלי, אבל הקשה מכולן.
הם שלחו אותי למפעל בסין,רחוק מדירת הצוות הקטנה בתל אביב ששכרנו.
פחדתי לצאת,לא רציתי, אבל לא הייתה לי שום דרך להתנגד,אלה היו החוקים.
"הקבוצה " מוצאת אותך,מצילה אותך מעברך הדוחק,אוספת אותך אליה, מביאה לך אוכל מים, מקום לגור בו ואימונים סדירים... ואתה...אתה חב לה את חייך.
בתחילה כששמעתי את הכללים הברורים לא עבר בי אף רגש,רציתי את זה הייתי זקוקה לזה...
לחיים קרים ואדישים,ברורים מראש שימחקו את חותם הכאב שהשאירו החיים בי... מעולם לא עלה בדעתי שהוא יגיע וישנה הכל,מעולם לא עלה בדעתי שארגיש אל מישהו רגש חזק כל כך ,רגש שיטריף עליי דעתי.
אבל נשאבתי לזה,בכל כוחי; לחזות השלווה,לרוך ידיו למבט הסקרן מלא המבע שתמיד דחק אותי לפינה...
לכל ישותו וחזותו שהפנטה ושיגעה וסחררה את גופי חסר השליטה .
והכל היה נפלא, והרצון לחיות היה חזק כל כך,גדול כל כך מהכל,הרצון לחלוק איתו יותר מאשר את ליבך...
ואז הגיעה המכה,והיא הרי הייתה חייבת לבוא מתישהו,אלה החוקים.
"הקבוצה " לא אהבה את הקשר שלי איתו,הם כנראה הבינו שבקרוב אחליט שדי לי בו ואעזוב אותם...הייתי מועילה מדי .
אז הם הרחיקו אותי ממנו,בכוח בלי שום רחמים,אטמו ליבם לתחינותינו לבקשה למשימה שדורשת פחות זמן,שדורשת פרידה פחות כואבת...
אבל הם התעלמו.
אלו היו שנים הגרועות ביותר בחיי.
שנים חסרות מוצא ומקום,שנים קרות ואדישות.
כביכול השנים שביקשתי כשהצטרפתי ל"קבוצה".
והנה עכשיו,עשר שנים עברו...
המכתבים כבר מזמן פסקו מלהגיע,מספר הטלפון שלו השתנה ולי לא טרחו להודיע...הקשר נותק.
אני צופה בשמי הלילה של ה1/4 ...והם כמו צוחקים עליי,בעוד בדיחה גרועה.
הם לוחשים לי שהוא לא יחכה לי שם, כשאני ארד.שהוא כבר שכח.
רעש ההמולה סביב שוכח לאיטו,אני שוקעת ביגון -התרגשות - פחד, ליבי שכמו ועוד רגע יקפוץ מחזי.
הזמזום חסר החיים מלווה אותי כשאני יורדת, ריח נקיון חריף מציף הכל ואני אטומה מתחושות,רק עיניי סורקות בתקווה חסרת בסיס את האנשים שמחכים בצפיה,לי אין מבקרים.
אבל אז לרגע, לפני שאני נשאבת חסרת הגיון ליגון שמציף אותי,לתקווה, לרצון המתנפץ על רצפות הרצפה המבריקות...
אני רואה אותו, עומד בגבו אליי ראשו מורכן מעט...
שיערו הקצוץ ארך,גופו השחים וכל כולו פתאום שונה כל כל...אבל זה עדיין הוא.
ואני לא יכולה להתיק מבטי,כי הנה,
הוא שם.
מחכה רק לי.
| |
היי,
אני מצטערת,אני לא אעלה השבוע את הפרק הראשון.
מחר או ביום חמישי אני אעלה קטע לתחרות כתיבה נוסף.
הנה קטע לתחרות כתיבה של lady E
המשימה הייתה לכתוב קטע עם פרדה ממשהו,
אני מנחה שהפרדה פה היא מ - בר (הדמות) ומהחיים...בערך?!
לא משנה:)
הקטע לא משהו,הכנתי אותו רק הבוקר ובגלל שהיום זה תאריך ההגשה האחרון אני מגישה בלי לערוך.
אני לא חושבת שהוא מספיק טוב אז בבקשה תגיבו חוות דעת ,זה ממש יעזור!
אז הנה,את המשך העלילה הדמיון שלכם יצייר:)
הגשה.
**********
בר,
את יודעת שאני שונא פתיחות ארוכות .
אני אנסה לעשות את זה קצר.
אם את מקבלת את המכתב הזה עכשיו,זה אומר שנפצעתי ,יכול להיות שאני לא אוכל לוודא אם קיבלת...
אני מקווה שלא תקבלי .
אנחנו יוצאים עכשיו לפעולה צבאית ,אני המפקד.
האם תסכימי איתי שבמקרה של סיכון אני זה שצריך להתנדב?
אני ידוע שתסכימי ,ללא רצון אבל בהבנה ברורה שזה המצב.
זה לא אמור לקרות ,אבל המכתב הזה גם לא אמור להישלח ,ובכלל ''אמור'' זה בסך הכל דג,
אז אני כותב.
אמרו לי ''יש לך 7 דקות לכתוב דברי פרידה לאדם הכי קרוב אלייך ,למקרה שהפעולה לא תצלח ''.
עכשיו אני מוצא את עצמי מחפש מילים שאינן,מילים שרק יעכבו את הדמעות .
דבר אחד גורם לי להתמקד ,דבר אחד נותן לי אחיזה במציאות הזו ,שאיני מצליח לעקוב אחרי רצף המאורעות המבלגן שלה.
מנחשת מה יכול להיות הדבר הזה?
לא?
עצרי רגע מהקריאה המסורבלת של כתב ידי ותשפילי מבטך אל עבר כף ידך השמאלית...
אני יכול לדמיין בברור את הטבעת העדינה הענודה - אני מקווה - על האמה .
אני עוצר רגע ,מנסה להיזכר ביום המיוחד הזה,בערב המיוחד הזה ...בשעה,דקה,מאית הקסומה הזאת בה מימשת את כל חלומותיי בהברה פשוטה אחת ''כן''...
האין זה אוולי?רגשני מדי,אה?
אני כבר לא יודע.כל כך הרבה רגשות עלו בי ברגע הקטן הזה ואך התעצמו עם כל זמן שעבר...
אולי את מחייכת עכשיו ,אני מקווה. אני מנסה לדמיין את הפנים הזורחות שלך . זה לא קשה ,אפילו עכשיו בין כל הרעש וההמולה שיש כאן.
אולי את ספקנית, כן ,בהחלט.זה מתאים לך כל כך...
את בטח מחפשת דוגמא.
ורק בגלל שמאז שהחברות ביננו תפסה תאוצה אני עושה כל מה שאת רוצה או מה שאני מבין ללא מילים...
אני אתן לך אחת.
אז דוגמא?
לא קשה למצוא ...
נגיד...הפחד?
אולי את יותר מכולם צריכה לדעת שהוא כמעט לא הופיע אצלי.
כלומר,אבא שלי מת , אמא שלי לא רחוקה מזה שאחרי שאחותה התאומה והקרובה ביותר חלתה ואז גם היא מתה .
אני לא זקוק ליותר מדי דברים ופחד תמיד היה נורא תפל לדעתי,מאוד מיותר...
כלומר,הנה ,בדיוק לפני שנה יצאתי למבצע הצבאי הראשון שלי בתור מפקד.הסיכונים אז היו מוכפלים פי כמה .
לא פחדתי,לא היה לי בשביל מה לפחד .
והנה עכשיו, אני מוצא את עצמי כל הזמן מפחד.
מפחד שלא יהיה לך טוב, מפחד שתיפגעי, מפחד שהחיוך הצחור שלך ייגנז...
אני מפחד אפילו להתקרב למקורות שהסיכון מצוי בחובם, מפחד לאבד אותך.
וקשה לי להודות אבל לפעמים אני כל כך אנוכי .כי אני מפחד על עצמי יותר מאשר עלייך.
מפחד לקטוע את חיי ולאבד את ההרגשה הטובה הזאת ,הממכרת שאני מרגשי כשאת איתי ,כשגופך מצונף בין זרועותיי,שבין אימון לאימון רק כספו לרגע שיחבקו גופך הקטן .
מפחד לאבד את נקודות האושר האלו שכמו זורמות בעורקיי וגורמות לדמי לשצוף , נקודות קטנות שאך תופסות תאוצה ומתפשטות בגופי...
מפחד לקטוע את התחושה הזאת ,שגורמת לי רצון עז לחיות,ובכל הכוח.
תראי מה גרמת לי - מעולם לא הייתי כל כך רגשני ,קלישאי בצורה מגוכחת כמעט.
עוד מעט אתחיל לבכות.
אוקי,לא. זאת הייתה הגזמה ,את יכולה לסגור את הפה שבטח נפער.
אבל ברצינות ,אני מרגשי כל כך לא אני,כל כך לא מי שהייתי.
שום דבר מעולם לא גרם לי להרגש כך .
אני לא יודע אם לכעוס או להודות לך,אני חושב שאלך על האפשרות השנייה.
כמה שהייתי רוצה להיות איתך עכשיו,כמה זה היה עוזר.
הלוואי והיית בה להפתיע אותי עכשיו,כמו בפעם ההיא...
איך שזה היה נהדר .
אבל את הרי לא יודעת ואולי עדיף כך...
כנראה.
אין לי עוד הרבה זמן, אני אפילו לא מתאמץ לכתוב.
אני לא מאמין שיקרה משהו, לא אחרי כל ההשקעה הרבה שהקדישו לתכנון המבצע.
אבל יש סיכוי 0.001% שזה יקרה, אז צריך לכתוב, אז לקטע הבא תקדישי יותר תשומת לב.
במידה ויקרה לי משהו אני רוצה שתמשיכי לחיות, תמשיכי להיות האישיות המדהימה והמכשפת שאת, שגרמה לי ליפול שבי בידיך.
אני רוצה שתדעי ותזכרי לעולם שאני אוהב אותך ולעולם אוהב, ואם הגורל ירצה להפריד בינינו זה לא משנה כלום, לפחות מבחינתי.
זה רק כאילו יש חומה עבה שמפרידה בינינו, אבל אפילו היא לא תצליח לגבור על תשוקותיי.
אוה! אני מרגיש כ"כ מטופש... וממש שחצן.
אני צריך ללכת. גם את מרגישה את התחושה הטובה הזאת?את ההרגשה הממכרת והצפייה לרגע שאשוב?
אני מרגיש בשביל שנינו.
אז בשבועיים הקרובים:
תאכלי, תשתי ותשני בשביל שנינו, כי אני עומד למות מרעב, לגווע בצמא ולגסוס מחוסר שינה.
אבל חשוב יותר,אהיה מורעב עד מוות ,גווע מיסורים -
לדמותך ,למגע עורך על עורי,לטעם שפתייך...
לתמונת אהבתי המושלמת...
אז תתכונני,את כל זה אלחש לך בגרוני הצרוד כשאחזור,ואגלה שכל מכתבי היה לשווא .
אני יודע שאתחרט על הווידוי הקטן הזה אחר כך,תהיי בטוחה שאכחיש כל קשר (תבטיחילי שתשמידי את המכתב!) :
אבל אני מתחיל לחשוב שאולי הכתיבה באמת עוזרת מעט,כמו שהמליצו הפסיכולוגים לאחר מותו של אבי (אני רק מתחיל לחשוב!).
זה גורם לזכרוני להתבהר ,ליופיך העל אנושי להתחדד במוחי...
אוקי,זה יותר מדי בשבילי.
אני עוצר.
אוהב אותך ,לעולם ,מעבר ומעל לכל מחסום וחומה ...
אסף.
*******
(כעקרון זה תמצות של קטע מתוך סיפור ארוך ארוך ארוך כך שיכול להיות שהוא לא מובן או לא קשור לכלום....חוץ מזה שיש לי אובססיה מטורפת לשם ''אסף'' ,אחרת למה כתבתי סיפור באורך 3 מחברות עבות עליו?:) תחכו לקטע הבא ביומיים הקרובים ,
אני אשתדל לעלות למרות מבחן ענק ענק ענק!!:)
סורי על בעיות עריכה ושגיאות כלשהן.
אשמח לדעת מה אתם חושבים ולענות לכם!
אוהבת.
רוז
נ.ב-
חייך!
זה הרבה יותר קל מלהסביר לכולם למה אתה בוכה:)!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
