כינוי:
משוגעת בהכחשה מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 6/2012
מחסום כתיבה
אני לא מאמינה....יש לי מחסום כתיבה! ככ שונאת שזה קורה לי... אני מניחה שבימים הקרובים אני פשוט אקרא המון או משהו כזה ,אולי זה יביא לי רעיונות... חוץ מזה ממש בא לי פילוסופיה עכשיו אז אני מניחה שאחרי האימון ספורט אני אלך לאנשהו... אולי. טוב,זה מה שיצא לי בעת מחסום הכתיבה שלי, תתכוננו לגרוע מכל...כי אני יודעת שזה גרוע. לפחות יש לי תרוץ.
**** "חכי לי פה בעוד שבוע, באותה השעה" הוא לחש לה תוך שעלה במהירות על סוסו.
היא נותרה מהנהנהת,מביטה אחרי דמותו הנעלמת בדהרה מהירה באופק,והיא נשארה לעמוד כך עוד הרבה אחרי שגלימתו המתנופפת נעלמה מעיניה.
הוא יצא למלחמה,אולי לא ישוב...אבל הוא כן,כי הוא הבטיח "לעולם איני נוחל תבוסות" כך אמר... והיא - האמינה.
הנה היא,פוסעת לה באטיות בשביל הגן המוביל אל ביתה.מחשבותיה גורמות לה לחוסר מודעות רגעי וכמעט שהיא נתקלת בדלת העץ המפוארת.
אל מול אח יושבות אחיותיה,על ברכיהן נתונים חוטי הצמר ונולי האריגה...עבודתן השאננה אך מזכירה לה שכבר הגיעה החורף,ושהוא בדרך עכשיו...ואולי קר לו - האין פתאום נעשה האוויר קריר? היא חושבת לעצמה,ידיה נעות מבלי משים לחמם את גופה שקפא.
הזמן עד למנחת הצהריים עובר לו בעצלתיים וכמעט ואי אפשר לראות על פניה רגש אחר מלבד אדישות המומה.
וכאילו היא אינה נוכחת בחדר,מבטיה סורקים בקפידה את להבות האח המרצדות...
צלצול הפעמון מתריע לגשת לשולחן...היא קמה באטיות,אוספת שמלתה הארוכה ומשתרכת אחר אחיותיה לבליל הריחות המשכר...שכאילו אך הפעם- אינו משפיע עליה.
והיא משחקת עם האוכל בצלחתה,האם הוא רעב? האם הוא אוכל? לשאלותיה אין מענה אבל לאביה דווקא יש דבר על ליבו.
"ביתי"הוא פותח ברכות "כבר גדלת ,הגיע זמן חתונתך.את כבר בשלה בשנים ומספקת בכדי להקים משפחה".
הוא- מדבר,והיא,כמו אינה שומעת.
חתונה? שלה? אבל מה איתו?
המשרתים מוזגים יין,מברכים בנימוס, מגישים קצפות ולפתנים אבל היא כמו אינה חשה,מרגישה היא בשמחתה כמו אבלה.
אפילו את שם ארוסה אין היא יודעת.
וכך חלף לו שבוע,בקושי,במאמץ.
והיא, רכונה לחלון,מחכה לשמוע קול פסיעות אשר יסגירו את תקוותה העלומה.
אבל הוא לא הגיע.
והיא חיכתה לו, הרבה מעל מה שראוי לאישה לחכות,הרבה מעל מה שראוי בשבילה לחכות...
ואז-
הלכה. ובקצה הגן פגשה בארוסה,אותו כבר הספיקה להכיר כאוהב ממון הרבה מעל מה שוודאי יאהב הוא אותה.
גם למחרת היא חפזה לבדוק,אולי איחר,אולי אין זה גורלו דנחרץ.
אבל מלבד שריקת הציפורים עמדה היא הקרקע דומם.
ועוד שבוע חלף, ובאולם הנשפים היא עומדת, דוממת תחת חופתה. שמלתה הלבנה גורמת לפניה החיוורות מתמיד לזרוח בקרני החולי.
והיא בוכה,וכמעט ואין ניתן לראות זאת מבעד למסכת פניה הקרירה ...ואולי היא בעצם מביטה בבעלה,באדונה שעומד בקצה האולם,לא טורח להסתיר את המבט מדושן העונג שמופיע תחת חוטמו למראה כל האנשים בעלי הייחוס החותמים אהבתם בריקוד טקסי אצילי.
והיא ממררת, בנבכי נשמתה הסדוקה הכמהה לקירבתו.
אבל הוא לא בא,גם כשחלפו להם שלושה חודשים הנחגגים לנשואיה.
והיא עדיין מחכה,לפנות ערב,עם רדת החשכה היא נפנת מרודנות בעלה ויושבת לה סתם כך,מול האח,פניה פונות אל הירח.
שהיה אולי הדבר היחיד שלא השתנה עם העלמותו.
והיא שונאת מלחמות,מתעבת אותן בכל ליבה הצעיר והתמים...ועכשיו, עכשיו הרבה יותר מתמיד.
והוא לא שב.
ונולד לה ילד ראשון,והיא אחזה באדמונד שלה כאילו היה זה הסוף,כי כבר לא הרגישה כוחה של חמלה.
ואז באה ססילי וג'ון הקטן והם מילאו את בועת עולמה בהמולת ילדים שובבה.
ולפעמים,רק לפעמים היא הייתה עוד מחייכת אליהם,מתחת לעבודת רקמתה הרועדת,מתחת לעיניה הבלות בקצב המאיץ זמנו.
ושם תחת עץ האלון היא נקברה בסופו של דבר, אפילו במותה מחכה. חמש שנים שהפכו לנצח ואיבה, שהפכו אותה ...לאדם לא אדם.
ואז, בליל קיץ אביך,נראה לו אביר צעיר דוהר בלי כוחות.
על גלימתו נחתמו אותות אבק,על סוסתו סיממני עייפות...אבל לו,לא היה אכפת, רק להגיע למקום הייעוד...
והוא עצר, חותמת השחרור מהשבי עוד נתונה בכיסו. והוא המה, כשהסברים ותחינות עוד שגורים בקירבו .
והוא חיכה, והפעם - האין זה תורו?
אבל רק מצבת האבן קידמה את בואו.
והיא -
היא כבר לא הייתה.
***** חייבת לציין שזאת אחת מפעמים יחידות שאני לא כותבת בגוף ראשון...שינוי מרענן,ניראלי. רוז.
| |
יום שמח
איזה יום מהמם!
קמתי בבוקר ופשוט הכל היה נפלא!סידרתי קצת את הבית ניגנתי....אכלתי משהו,והזמן עבר לי בצורה מטורפת. הצלחתי לרוץ הרבה יותר מהר היום ...ופשוט...ואוו! אני אוהבת את היום הזה:) והכי כיף שאין בדיוק סיבה ליום המאושר הזה...פשוט קמתי בבוקר במצברוח טוב. אז יאאלה,הולכת לנצל את היום המפתיע הזה שמגיע לעיתים ככ רחוקות... שיהיה יום טוב!:)
הנה קטע שמצאתי כשהמשכתי למיין היום. רעל.
*** "נסיון אחד הוא אומר לי "נסיון אחד" הוא חוזר ואז יוצא מהחדר.
אני ניצבת מול ששת גביעי היין,גופי אך בקושי מחזיק את עצמו.
חמש מהגביעים מלאים ביין ,ואחד -ברעל.
יש לי הסתברות של חמש מתוך שש לבחור בגביע יין,לבחור ולהישאר בחיים.
יש לי הסתברות של אחד מתוך שש לבחור ברעל,לתת להם להשחית גופתי ולהשתמש בה כסמל,סימן לדורות.
ידיי רועדות ואני חוזרת ומביטה ומושיטה יד לקחת גביע,
מהססת, טומנת אותה חזרה בחיקי.
אילו הייתי יודעת שזה רק מוות ,ועוד באמצעות רעל, זאת לא הייתה בעיה. אבל אני יודעת שאני אהיה רק אמצעי אזהרה,כלומר גופי - המרוטש.
ואני יודעת שזה רק אמור להפחיד אותו,לגרום לו לבוא,לנקום,להתעמת...
אני נושמת עמוקות, ידי מהססת בין ששת הכוסות.
אני אוחזת באחת ואז בהחלטה של רגע אני מזיזה אותו לקצה השולחן,גם את הכוס האמצעית והקיצונית.
נשארתי עם 3 כוסות.
עיניי עוברות בין הכוס השנייה לראשונה ואז לשלישית ושוב לשנייה וחוזר חלילה, זזות בפראות.
אני עוצרת מסתכלת על החדר הממוגן הזה,המלא בסימני דם קרוש,המלא בחתכי תמונות...עוצר בתוכו צעקות.
אני נזכרת בו,לוחש ברכות אל שערי. אני נזכרת בו אוסף אותי אליו,מאמץ אל ליבו כדי שאוכל לשמוע את הבלאגן שמשתרר בחזהו.
ולפתע אני רוצה כבר לגמור עם זה ולא אכפת לי מה תהיה התוצאה . רק לצאת מכאן,להשתחרר.
אני מוציאה את הכוס השלישית ומיד אחריה את השנייה.
נשארת עם הכוס הראשונה.
מתוך הנוזל המתעתע עולות לפניי פניו,והם מזהירות, אומרות מתחננות שאפסיק עם ההלוואות האלו, שאפסיק עם ההימורים. והוא מבטיח שהוא ישלם הכול, שהכל יהיה בסדר מעכשיו.... אבל לא הסכמתי,היה לי כבוד.
אני נאנחת במרירות מבטו המאוכזב כמו דוקר אותי בכל מקום אפשרי בגוף...
ואני לא נותנת לעצמי זמן להסס,לבדוק ריח או מראה - זהו רעל אדום הנמהל עם היין לתערובת אחידה,ההיסוס רק יגרום לבלבול מיותר.
אני אוחזת בשתי ידיי בכוס ומקרבת את שפתה אל פי.
הוא מנשק אותי,לוחץ את ידי,לוחש מילים יפות אל אוזניי, מחבק אותי בחושך...
ואז באומץ הרגע אני לוגמת מתכולתה,מכתימה בזריזותי את בגדי בנוזל האדמדם,וכאילו דם נוטף מחזי,נוטף מליבי.
ואני מרגישה סחרחורת ושומעת צחקוק רחוק ואז אני נופלת.
וזה עניין של שניות.
הקול שלו מהדהד בראשי, מורה לי לחזור ,לא להעלם ,מכריז שהוא מאוכזב, מתחנן שלא אעצום את עיניי, והוא מבטיח - לנקום. והוא מבטיח לשלם שכר מותי בדמם.
ואני לא רוצה את זה,אני לא.
הייתה לי הסתברות של חמש מתוך שש להינצל...
כמה ברור שבחרתי ברעל.
| |
שמח
קטע לתחרות כתיבה ,זה אמור להיות כאילו משהו מעצמיי...ואני יודעת שזה בלשון זכר,ולא -עד כמה שידוע לי אני בת... אבל זה פשוט נשמע לי הרבה יותר נכון.
שמח.
******* שמח.
לפעמים אני שמח.
כשאני רואה את הציפורים האלו עפות אי שם,רחוקות.
שמח,
כשאני מרגיש את הפחד,כשהוא נותן אפשרות...
שמח,
כשאני מצליח לבכות,
כשאני יודע שאני מסוגל בכלל.
ולפעמים אני לא מצליח.
לפעמים.
ואולי,
ואני לא יודע... להרגיש.
נראה לי.
אולי.
לפעמים.
אני שמח, כשאני מרגיש חי יותר.
שמח
כשאני יודע שאני מסוגל, לראות,לחוש,לנשום...
שמח שאני יודע שהכל עובר גם הנורא היותר.
לפחות בדרך כלשהי.
ואני שמח.
לא כי טוב לי,
רק כי כולם שמחים, רק כי כולם עוטים על פניהם כאלו פנים שמחות.
אז אולי זה לא בסדר.
ניראה לי...
לפעמים.
אבל ככה זה, כולם משקרים.
**** טוב,פשוט תתעלמו.
| |
לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם הכל היה אחרת...נגיד והיה זן מעלינו, נגיד ואנחנו היינו הנטרפים והוא היה הטורף... נגיד שאת הילדים שלנו היו חטפים ובנו היו מתעללים... נגיד שחוסר השליטה הזה היה שלנו,חוסר אחריות לחיים שלנו.
אבל זה לא יקרה , תסתכלו על הפרצופים הנגועים ביוהרה האטומה הזאת... המעוותת כל צלם אנוש.
אבל לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם. לי לא היו תלתלים,אם אני הייתי זאת ששוכבת במיטה לבנה מחוברת לאינספור מכונות ששולטות על הגוף שלי יותר ממני... אם המשפחה שלי הייתה זאת שמבקרת במקום מתנדבת,אם אולי הייתי מחליטה אחרת.... אם ואם ואם. ורק לפעמים אני עוד נשארת ,מצליחה איכשהו להמשיך לאחוז במציאות.
| |
עד הסוף
ראיתי את הקטע הזה בזמן שמיינתי דברים....ואו,נוסטלגיות. אני חושבת שכתבתי אותו לפני בערך 3 שנים...אולי 4. מה אתם חושבים? *** עד הסוף -
" את בסדר?" הוא שואל בדאגה " כן" אני עונה ,אני משקרת. אני מרגישה נורא,כאילו עוד שנייה תפער תהום ואני אצלול לתוכה חסרת כל תקווה. הוא לוחץ את ידי בחזקה, כמחוות עידוד ,אני מנסה להתמקד במגע ידו המנחם שלרגע כמו משכיח הכל... רק לרגע. האחות נכנסת ואני עוצמת עיניים, משאירה לו את השאר. " היא תהיה בסדר?" הוא פונה אליה "אנחנו מקווים. הכל יכול לקרות, זה עניין של רצון" היא בודקת את האינפוזיה המחוברת אליי ואני יכולה להרגיש את הידידות המזויפת שהיא מקרינה ואת ההקלה שלה שנשארת בחדר גם כשהיא יוצאת,משאירה אותה מאחור - כשהיא ממהרת לצאת מהחדר הלבן והקודר שרק מיטה אחת עומדת במרכזו, גם היא לבנה. הוא מלטף את לחיי בעדינות "שמעת מה היא אמרה? " " איך אפשר שלא?!" אני רוטנת במרירות,הוא מתעלם. " היא אמרה שזה תלוי בכוח הרצון שלך" אני נאנחת ,פוקחת לבסוף את עיניי בגלל מבטו שלא מרפה "ולמה זה צריך לעניין אותי?" אני יורה לעברו. הוא לא עונה אבל מבטו גורם לי להיאנח, שוב. המבט העמוק החודר שמקלף את כל ההגנות שלי . " ולמה לי? " אני נכנעת במלחמת המבטים ," אלו החיים שלך" הוא אומר,כמעט מזועזע, אבל הטון שלו לא משכנע ואני כמעט מגחכת " בבקשה ,יפה שלי-" הוא מתחנן אבל אני אפילו לא מתייחסת " יפה? איך אני בדיוק יפה ? המחלה הארורה הזאת גמרה אותי!" דמעת כעס נקוות בעיניי ואני מאגרפת את ידיי השדופות אבל ידו מישרת אותן מחדש , בתוקפנות זהירה . " כן, יפה." הוא מתעקש ולא נותן לי להגיב . "בעיני את אפילו יפה יותר עכשיו" הוא פולט, גיחוך מריר חסר שליטה נפלט מפי "איך ?בפנימיות?" הלעג שולט על כל הבהרה והבהרה , אבל הוא נד בראשו " אי אפשר להסביר את זה, זה פשוט..זה פשוט קיים" אני מביטה בו ארוכות לראות אם הוא לא צוחק עליי ואז מפנה מבטי ומתמקדת בנקודת מסוימת בתקרה. " תלחמי" הקול שלו רווי צער ,ואני כמעט בוכה כי אני יודעת שהוא כך בגללי " ומה זה ייתן לי? אני רוצה למות,רוצה רוצה,רוצה!!!". אני מרגישה כמו ילדה קטנה. הוא שותק ואני מחזירה מבטי אליו. בליל רגשות מוקצן בפניו ואני בקושי שומעת את קולו השקט שלוחש לי בצורה לא ברורה שברי מילים.. ואולי זה מה שגרם לי להיפתח,אולי זה מה שגרם לי להשתחרר . כי הבכי שהיה עצור בי כל תקופת המחלה פורץ החוצה -אל ידיו. והוא נראה כאילו חזר לעצמו והוא מנגב באיטיות ובשקט את דמעותיי - כאילו היו יהלומים יקרי ערך... " אני מפחדת " אני מייבבת " אני יודע מאמי,אני יודע" הוא מחבק אותי בהגבלה שהצינורות מאפשרים. אני מנסה לייצב את הנשימות שלי ומרגישה כאילו אני נחנקת..
" את בסדר?" הוא שואל בדאגה " כן " אני עונה אבל משקרת, אני מרגישה את התהום נפערת וכבר היא שואבת אותי אליה...לוקחת אותי מידיו - מהסיכוי האחרון שלי ..מהטעם היחיד שנשאר לי . ואני כבר שומעת את הצפצוף החד של המוניטור ואת ידו שאחיזתה מכאיבה בידי . ואני מרגישה בקור שנשאר אחרי שהוא ממהר לצאת להזעיק עזרה " אל תלך!" אני קוראת בקול נואש ,אבל קולי לא ברור - כאילו פי מלא במים ...הוא לא שומע. " בבקשה ,הישאר!!" אני מנסה בפעם אחרונה ,אבל הוא חוזר רק כאשר מאוחר מידי ,וקיר חוצץ בינינו - קיר זכוכית עבה ,שמטשטש ראיתי עוד יותר בגלל דמעותיי אשר זולגות בידיעה שזהו- עכשיו הכל נגמר...
אני מתחילה להשלים עם העניין, אבל ניראה שהוא לא ,כי הוא נשבר- מה שלא קרה כל תקופת המחלה. " לא הספקתי להגיד לה מספיק עד כמה שאני אוהב אותה " קולו מצטרד כשהרופאים אומרים לו מה שניחש לבד. " אני אוהבת אותך" ההבנה ממלאת אותי בצורה שלמה- מוחלטת. ואז הכל נהיה שחור. לתמיד.
| |
צמחונות
צמחונות?
לאחרונה יצא לי לדבר המון על הקטע של הצמחונות והגעתי למסקנה שאנשים פשוט לא מבינים באמת מה הרעיון של זה.
הגיוני שגם אני לא אצליח להעביר את המסר כמו שצריך ...אבל בכל זאת אנסה.
קודם כל צמחונות יכולה לגרום למצב הכלכלי שלנו במדינה להשתפר בהרבה מאוד- מחלות התמותה השכיחות ביותר ,כמו מחלות לב הרעלה או סרטן נגרמות בדרכ בגלל אכילת בשר .אם אנשים לא יאכלו בשר יצטרכו פחות להתעסק עם פיתוח תרופות ולהשקיע ככ הרבה כסף על תרופות ומכשירי ם כגון אלו. אכילת כמויות גדולות של בשר כנהוג בחברה המערבית המודרנית מגבירה את הסיכון לחלות במחלות כגון מחלות לב, לחץ דם גבוה, אוסטיאופורוזיס וסוגים מסוימים של סרטן (ביניהם סרטן השד, סרטן המעי הגס וסרטן הערמונית). בשר ממשקים מתועשים מכיל גם שרידי כימיקלים וחומרים אנטיביוטיים, שכמויות גדולות שלהם משמשות להתמודדות עם המחלות האופייניות למשקים אלו. צמחונות מסייעת למנוע מחלות, ומספקת לגוף את כל היסודות הדרושים לבריאות תקינה ולאריכות ימים.
שמעתם על כלובי הסוללה?
''כלובי סוללה '' הן כלובים בה 8 מליון תרנגולות בישראל כלואות בכלובים, בתנאי התעללות שנאסרו ביותר מ-30 מדינות. משרד החקלאות הקציב כחצי מיליארד שקלים לבניית לולים חדשים, אולם מתכנן לבזבזם על כלובי-סוללה נוספים במקום לנצל את ההזדמנות למעבר ללולים ללא כלובים.
תרנגולת בכלוב כלואה בשטח של מרצפת קטנה, על רצפת תיל אלכסונית, ואינה יכולה למתוח כנפיים או אפילו לעמוד בנוחות במשך כל חייה. בתנאים כאלה התרנגולות מפתחות תוקפנות ומנקרות זו את זו. במקום לספק להם אדמה לנקר בה ומרחב - הלולנים פשוט חותכים את מקוריהן.
שזה גם אכזריות נוראית וגם לקיחת כסף מהמסים שלנו ,שיכול להיות מושקע לדברים חיוניים בהרבה.
ואם אכפת לכם מהרעב בעולם : בתהליך ייצור הבשר מתבזבז מזון. כדי להפיק בשר עוף עם תכולה של ק"ג אחד חלבון נחוצים 5 ק"ג חלבונים מהצומח להאכלת העופות. כשמדובר בבשר בקר המספר עולה ל-7.5 ק"ג של חלבון מהצומח. בצפון אמריקה צריכת הבשר גדולה במיוחד. אילו כל בני-האדם בעולם היו צורכים בשר בכמויות שצורכים בצפון אמריקה, לא היה המזון על-פני כדור-הארץ מספיק אלא ל-2.5 מיליארד בני-אדם (פחות ממחצית האוכלוסייה האנושית כיום!). אם, לעומת זאת, יעברו עוד בני-אדם לתזונה צמחונית, ניתן יהיה לפתור את בעיית הרעב בעולם~!
ולכל אולו שטוענים שגם לצמחים כואב שחותכים אותם שידעו שלא, ממש לא כואב להם.
לצמחים אין מערכת עצבים. לא יכול לכאוב להם.
אדם יכול להסתדר מבחינה כלכלית רפואית ונפשית בצורה הרבה הרבה יותר טובה אם יהיה צמחוני.
עריכה.
ועוד נקודה -
הרבה מתייחסים כטענת נגד בשרשרת המזון או באיזון. אז בואו אני אנסה לחדש לכם משהו :
"שרשרת המזון" הוא מושג המתייחס ליצורים החיים באופן טבעי באותה סביבה, ועל-ידי איזון יחסי הכוחות ביניהם נשמרת יציבות המערכת. בעלי-החיים שבני-אדם נוהגים לאכול אינם גדלים באופן טבעי - הם מורבעים על מנת להיות מנוצלים בתעשיות המזון. הם לא מהווים חלק מהמערכת האקולוגית, אלא חלק מהתעשייה האנושית. בכך שאנחנו אוכלים אותם, אנחנו לא מרסנים את גדילת האוכלוסייה שלהם, אלא למעשה מגדילים אותה, מכיוון שככל שיש יותר דרישה לבשר, כך מרביעים יותר חיות לתעשיות הבשר.
בנוסף לכך, תעשיות החי הן מהתעשיות הפוגעות בסביבה באופן החמור ביותר - מאות מיליוני בעלי-החיים המגודלים בישראל מייצרים כמויות אדירות של הפרשות, המזהמות את מקורות המים, וצורכים כמויות עתק של מים, המכלים את מאגרי המים המתוקים. הימנעות מצריכת מוצרים מהחי היא לא רק בחירה מוסרית יותר - היא גם בחירה אקולוגית יותר.
מה אתם אומרים עכשיו?
*אני לא זוכרת את כל מה שרציתי להגיד אז אם יהיו שאלות אני פשוט אענה.
רוז.
| |
חד קרן ורוד
חד קרן ורוד.
ורוד,מתנוצץ לו מתפשט בנקודות בחדר.
אני מתרכזת בגוון הבוהק.
ואז גם הכחול והם מתערבבים ביחד עם הירוק והלבן.
אני עוקבת אחריהם בדריכות, גופי מפרפר בהתכווצויות קטנות,ידיי הקשורות למיטה נעות בקצב לא אחיד.
ואני צוחקת מופתעת מההפתעה הקטנה,צהלות חדות שחורקות באוויר.
ואז העיסה הצבעונית הזאת מקבלת צורה ואני רואה אותו,את החד קרן הזה.
והוא מעופף וקורץ ונוהם ואני מתבוננת בו בפליאה, עיניי נפערות.
והוא מסתחרר לו בחדר קרב ומתרחק,והנה הוא שם כמעט ויוצא מבעד לחלון הסגור היטב,המסורג.
ואני נזעקת אליו, נלחמת בחליפה הכתומה שמהדקת אותי חזרה אל המיטה.
ואני נלחמת בכוח הזה שחוסם אותי...
ללא הצלחה.
וצווחותי חסרות הצורה מזעיקות את הפסיכיאטריים.
והם מדברים אליי,בעדינות, מלטפים ברוך,אבל כמעט בלי שאבחין סוגרים עליי את התפרים ומחזקים את הקשרים.
ואני זזה,בחוסר מנוחה מנסה להסביר על החד קרן, חד הקרן שלי.
והם מנהנים בראשם כמו מבינים אבל מבלי שארגיש הם מזריקים לי את הנוזל הזה,שמסמם אותי, לגוף.
שמטשטש את חד הקרן,את חד הקרן הורוד והמעופף שלי.
ואני רוצה לצעוק.
אני לא משוגעת,אני שפויה לחלוטין ,אינכם מבחינים?
ואני רוצה להוכיח אותם אבל איני מסוגלת ,מפחדת שהחד קרן הורוד יברח.
ואני עוקבת אחר כנפיו שנעות בהרמוניה מושלמת באוויר ,ואני שואפת לראותיי את ריח החופש שנודף ממנו.
וכמעט.
ואני.
בסדר.
אני בסדר,נכון?
ואני איני משוגעת,אני שפויה לחלוטין.
והם סתם טועים,הם סתם.
והם אינם מבינים שאיני רוצה להיזכר באבא,שאיני רוצה לדבר.
והם אינם מבינים שזה טבעי שאשתולל כשהם מתקרבים עם סכין,אפילו אם היא בשביל עוגה.
והם אינם יודעים שאני מודעת למה שקורה סביבי, שאני ערה.
והם לוקחים את הגוף המעוות כסימן,את הפרופורציות הלא הגיוניות...
חמש שנים, שישה שבועות,עשרים ושלוש שעות וחמישים ואחד דקות.
עוד דקה חולפת ומצטברת אל כלאי.
אני נוהמת, שפתיי משורבבות בחוסר חן, ממלמלת הבהרות ללא הגיון ,ממלמלת את השפה שלי.
בוגועבא...לולו,ססיל..צטמור...
ואני מדברת ומקצה עיני יכולה לראות את החד קרן עוצר מתעופתו ומקשיב ...
ואז גם אני עוצרת כשנמאס לו-
כשהוא עף.
חודר מבעד לסורגיי החלון, לוקח את הורוד כחול ירוק צהוב שצבעו את החדר הלבן והחולני הזה.
ואני דוממת, מסובבת בתנועות מעוגלות את ידיי שנרדמו .
ואני שותקת, ומבלי להיות מודעת לכך בכלל דמעות מתחילות להכתים את הצבע הכתום הזרחני של חליפתי.
ואני צוחקת ובוכה חלופות, ללא שליטה.
ואני רוצה לצעוק לו -
שיחזור,שישאר.
אבל זה היה ברור שהוא לא ישאר,
אף אחד לא נשאר .
אף אחד לא מבין שאני בסדר.
שאני שפויה.
שאני לא זקוקה לטיפול.
חמש שנים, שישה שבועות עשרים ושלוש שעות וחמישים ושתיים דקות .
אני נשארת קפואה דוממת,ועיניי הדומעות הן הרמז היחיד לחיים שבגופי.
חמש שעות,שישה שבועות,עשרים ושלוש שעות וחמישים ושלוש דקות.
ואני ממשיכה לספור, ראשי נד בקצב תקתוקו של השעון.
ואיני מבחינה בבהלת המתנדבים המבקרים,ואני מחייכת אליהם,בחיוך חסר שיניים, מנסה להתקרב.
הם בורחים.
משאירים את עוגיות המכירה על דלפק הכדורים.
ואני ממשיכה לספור כי זה הדבר היחיד שעוד נותר לי לעשות.
חמישים וארבע דקות...
בבקשה,
אני לפתע צוחקת הצווחות הדקות צורמות אפילו באוזניי -
בבקשה תחזור .
ופתאום אני בוכה.
ואני לא בשליטה,
מוחלטת.
אני נורמלית.אני מתחננת.
לפחות בשבילך.
והנה, אני כמעט וקופצת מפזזת ,
עיניי נפערות ידי מתעוותות וגופי מתקפל -הנה הוא,מתקרב,בנקודה מטושטשת, בנוקודה ורודה ומוכתמת.
והנה הוא כאן,מלקק את פצעיי הפעורים.
חד הקרן שלי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
