סיפור יואי בהמשכים

פרק 2

הוא לא היה בטוח כמה זמן עבר מאז החל לשחק עם עצמו במגרש, אבל כשעצר לנוח הבחין שכבר חושך.
"כבר לילה...ולא שמתי לב." פלט בקול רגוע והרים את ראשו אל השמים. ניקה את הזיעה על פניו בעזרת חולצתו ובה לחזור אל הבית, כשלפתע שמה קול מאחוריו.
"נרגעת?" שאלה לורן בפתאומיות שגרמה לו לקפוץ אחורה בבהלה.
"אהה! אל תפתיעי אותי ככה. מאיפה צצת בכלל?!"
"הייתי איתך כל הזמן...במגרש. צפיתי בך.." בקול דואג.
קופר הביט בה חזרה בייאוש, ופלט אנחה.
"טוב אני...אמ..מצטער, על שצעקתי עלייך וכל זה. אני מניח שהלחץ משפיע עליי.." אמר בקול שקט תוך שגירד את ראשו.
"רבתם נכון?..אני אחותך, אתה יכול לספר לי." בחיוך ידידותי ונעים. קופר הסיט את מבטו לכיוון אחר, מעוות אותו מעט.
"כ..כן. טוב. זה יסתדר מעצמו, אני מבטיח לך." בקול חסר רצון.
"אני מקווה. אני אוהבת אותך ואת אבא. אני רוצה שתסתדרו ביניכם." אמרה בקול רציני בעיניים סגורות ושילבה את ידיה אחת בשנייה.
"כן, קלטתי. אבל את צריכה לתת לי לטפל בזה לבד, בלי להתערב." בקול רציני כמו שלה.
"אוקי, אני לא יתערב. אבל תשלימו מהר." אמרה במהירות בקול מלא הקלה.
"כן כן, אל תדאגי כל כך הרבה." בקול משועמם והמשיך בדרכו אל הבית כשהיא הולכת לידו בחיוך קל.
"ברור לך שאי ההתערבות שלי באה עם מחיר, נכון? כמו ניקוי החדר שלי במשך שבועיים" גיחכה בצחוק נעים ועדין שלא התאים למה שאמרה. הוא הוריד את גבותיו במבט מעוות עוד יותר והנהן
"שיהיה..." בקול תמציתי וגלגל את עיניו
"יופי, אני שמחה שאתה כזה אח טוב. אני ברת מזל.." שלחה לו נשיקה וקפצה בשמחה אל הבית.
הוא נעמד מול הבית והביט בה נכנסת במבט משתהה.
"אני לא בטוח איך להגדיר אותה...טובה..רעה...היא יכולה להיות שניהם לפעמים." חשב והוריד את ראשו במבט עצוב בעיניו.
"אבל...אם היא תגלה עליו, איך היא תגיב?.אני חייב לשמור את זה בסוד. מעכשיו, אני חייב לשים לב לצעדיי ולדבריי. זה יהיה מעייף..." חשב פולט אנחה אחרונה, ונכנס אל הבית בשתיקה.
 

כשהם התיישבו לאכול ארוחת ערב, אימו רכנה על פרנק בחיוך אוהב ושיבחה אותו על האוכל שהכין במיוחד בשבילה, קופר שלח בהם מבט סולד מדי פעם וחזר לאוכל בצלחת שנחה לפניו.
הוא לא חש רעב מספיק לאכול או צורך באוכל שדווקא אביו החורג הכין. אז הוא פשוט ישב שם וחיכה כמה זמן, העמיד פנים שהוא אוכל בכמה טעימות קטנות ולבסוף קם מהשולחן.
"תודה..היה טעים." אמר קופר בקול שקט והחל לאסוף את הצלחות.
"אתה לא רעב יקירי? בקושי נגעת באוכל שלך." שאלה אימו בהפתעה.
"אה?..אני בסדר. רק קצת עייף..היה לנו משחק גדול היום." אמר בהתרגשות מחייך חיוך מזויף אליהם, במיוחד אל פרנק שידו נחה על כתפיה של אימו.
"חתיכת זבל...אתה עוד מעז לגעת באמא שלי ככה?!!. חבל שאני לא יכול לשרוף אותך!" חשב בסתירה גמורה להבעה שעשה מולו. 
"האוכל היה נפלא אבא. אני מלאה..." אמרה לורן ונישקה את פרנק על הלחי.
"אין בעד מה, חמודה שלי." ענה פרנק בקול נעים, שהביא לקופר בחילה.
"אני לא יכול לסבול את זה! אם אשאר עוד דקה, אני עלול לפלוט משהו." חשב לעצמו והסתובב אליהם
"אני פורש קודם, לילה טוב לכולם." מבלי לתת לאיש מהם לענות, הוא קם והתרחק משם בצעדים קטנים ושקטים. מכריח את עצמו לא להביט אחורה, כאילו שאם יביט הוא יקבל עונש חמור.
לאחר שסוף סוף הגיע לחדרו, הוא סגר את הדלת ונשכב על המיטה בעייפות כבדה.
מחשבותיו החלו להתפרע, וחזרו לשחזר את מה שראה, במיוחד את הבחור שלא הכיר.
"הבחור ההוא... מה הוא מצא באבא שלי בכלל? הוא לא כזה נפלא..ולמה לעזאזל נזכרתי בו?!." וחש בשנית חום שעולה מגופו. ומיהר לשנות את כיוון מחשבותיו.
"שיט! למה הגוף שלי מגיב ככה!..אני לא רוצה לחשוב עליו!!.אני חייב להסיח את דעתי."  חשב במהירות וחיפש בחדרו במבט מהיר משהו שיעסיק אותו.
"אמ..שיהיה." מלמל והרים את השלט המחובר לקונסלה, שהיתה מחוברת לטלוויזיה והדליק אותה. הרים את עצמו לישיבה ובחר משחק להעביר את הזמן.
"כדי שאוכל לתכנן, אני חייב להתרכז ולהיפטר מהמחשבות האלה."
פתח את הטלוויזיה והחל במשחק הציד שהיה לו. 

לאחר כמה זמן של יריות בחיות שונות שראה בדרך, מוחו נרגע. וכשהבחין בארנב בדרך ירה גם בו בלי לחשוב. כשלפתע שמע צעקה מזועזעת
"קופיי, איך יכולת !"
"מה?" הסיט את ראשו אליה במבט משועמם.
"למה הרגת את הארנב המסכן?! הוא חף מפשע." הצביע על הטלוויזיה.
"הוא הפריע לי, אז הרגתי אותו. מה הבעיה שלך?!" הסביר באדישות
"מה הבעיה שלי?!..מה הבעיה שלך?!! למה אתה משחק במשחקים כאלה בכלל?!" נזפה בו
"זה כולה משחק, מה את עושה עניין מארנב וירטואלי." בקול משועמם וכיבה את המשחק.
"אני אגיד לאמא שלא תיתן לך כסף לקנות משחקים כאלה!!" צעקה עליו
"תגידי מה שבה לך, רק תפסיקי להציק לי. מה את רוצה?"
אה כן..אבא אמר שהוא רוצה לדבר איתך." נזכרה בחיוך משועשע בעוד קופר הניח את השלט באנחה כבדה.
"תגידי לו שיצאתי עם חברים." בקול קר
"אבל הוא כבר יודע שאתה כאן, הוא ראה אותך נכנס לחדר." גיחכה לורן
"שיט! אז תגידי לו..ממ..שאני עם החברה שלי. עושה סקס.." אמר בחיוך מוזר בעוד צחוקה של לורן גבר.
"לא ידעתי שיש לך חברה. איפה היא? אני לא רואה אותה.." בקול מלא שעשוע
"פשוט תעשי את זה!" בקול לא מרוצה.
"טוב... מה אני אקבל בתמורה? אממ??" אמרה בחיוך בקול שובבי, בעוד קופר הניח את ידו על מצחו בכאב ראש.
"אוך איזה קרצייה! מה את רוצה?! דברי." בקול מרוגז ומוותר. הוא ידע שהוא לא במצב לסרב לה.
"בסדר, בוא נראה....אני רוצה שתיתן לי כסף לבגדים מהאופנה האחרונה, וגם לכמה תכשיטים חדשים לאוסף שלי. ואני ממש רוצה כרטיס להופעה החיה של הזמר האהוב עליי שאתה בטח כבר מכיר." קופר נאנח בשנית והנהן בתבוסה.
"את ממש צנועה אה? בסדר, רק תגרמי לו לרדת ממני.." בקול ציני יותר ממרוגז
"יש! ניצחתי ניצחתי. אתה האח הכי טוב בעולם." צהלה לורן ויצאה מהחדר, בעוד קופר בהה בה במבט מעוות.
"עדיף להיות בצד הטוב שלה. עדיין...האם היא בצד שלי או שלו?." תהה בהבעה קשה בעיניו.

כמה ימים עברו מאז, קופר ישב בספסל מקופל מעט כשידיו על בטנו. הבעתו ניסתה לשמור על אדישות אך ניכר שסבל מכאבים על פניו. למרות שניסה להסתיר זאת. רייבן שישב לידו, נשען על ידיו כשחצי מגופו יושב על הספסל ברוגע.
מדי פעם הוא היה שולח בו מבטים ומחייך מעט. ובמבט האחרון ששלח אליו, הוא פלט גיחוך משועשע.
"מה?!" מלמל קופר בזעם עצור.
"כלום...זה פשוט קצת...משעשע."
"שתוק." אמר קופר בקול חסר סבלנות. גופו החל לרעוד מעט.
"אבל זה כל כך אירוני, אתה יודע. ולחשוב שרק לפני כמה ימים הזהרתי אותך לא לקנות אוכל מהקפטריה." אמר בקול רגוע ואיטי, הרים בקבוק מים מהרצפה ולקח לגימה.
"אחחח...אהה..שתוק.." בקול סובל בעוד הרעד בגופו גבר. הוא כופף מעט את גבו במאמץ לסבול את הכאב והידק את ידיו על בטנו.
רייבן פלט אנחה כבדה, והניח את הבקבוק כמה שיותר קרוב אליו.
"למה אתה כל כך עקשן?. פשוט תיקח את האוכל שאבא שלך עושה או תכין בעצמך. אתה סתם מענה את עצמך."
מיד לאחר שסיים לדבר, קופר שלח לו מבט כה זועם, עד שרייבן נאלץ להתרחק ממנו מעט בספסל. מבט שאומר שאם הוא לא ישתוק, הוא יהרוג אותו.
"היי, אל תביט בי ככה. אני לא אשם שחטפת קלקול קיבה לפני המשחק." ברוגע.
"תרד ממני! לא היה לי זמן לזה...והייתי רעב!..." בקול צרוד, הוא חזר להחזיק בבטנו בכאב.
"כ..כן טוב..למה אתה נשאר פה ולא הולך לאחות?" שאל במעט דאגה.
"כי אני רוצה...לראות!" מלמל בקושי ברוגז, ואילץ את עצמו להרים את ראשו ולהביט במשחק.
"חא. מתאים לך. גם אם תגסוס, אתה עדיין תבוא לצפות במשחק." גיחך וחזר לצפות גם הוא במשחק.
שניהם שתקו לכמה זמן, כשלבסוף קופר שהמשיך לבחון את המשחק התחיל.
"רייבן...תענה בכנות, למה אתה על הספסל היום?" בקול רציני שמחזיק את עצמו מתוך הכאב.
רייבן פלט אנחה נוספת והסיט את ראשו לכיוון אחר, כאילו ניסה לדחוף את השאלה הצידה.
"טוב...מישהו צריך להשגיח עליך כשאתה חולה, נכון?." בקול מתבדח.
"אחרי הכל, אני לא יכול להשאיר אותך כשאתה סובל ככה לבד." אמר רייבן באותו קול חזר להביט בו בחיוך רחב על פניו. קופר בהה בו כמה זמן בשתיקה בעיוות פנים, ורצה לתת לו אגרוף למותן אך התקשה לעשות זאת. אז הוא פשוט נשאר להביט בו בפרצוף מעוות.
"אני לא צריך בייביסיטר, אידיוט!. במיוחד לא ממך. תענה כבר."
"אוקי אוקי, תירגע. למעשה...המאמן אמר לי לשבת היום. אני קצת מצונן, אז הוא אמר שעדיף שאשאר על הספסל מאשר אתעלף על המגרש." הסביר רייבן כשבעיניו נראה ניצוץ מוזר. קופר שהיה מוטרד מדי בגלל דברים אחרים לא הבחין במבטו. אותו מבט שהיה שם לב בקלות אם לא היה עסוק בכאבו ובמחשבותיו.
"נפלא, עכשיו שנינו לא שם..הם יפסידו." התלונן ונשך את שפתו בכוח בעצבים.
"תירגע, קופר. הקבוצה שלנו לא כזו חלשה...היא תשרוד בלעדינו." אמר באופטימיות  וחזר להביט במשחק שהתנהל במגרש. כמו שקופר הצביע, הקבוצה החלה לפשל למרות שעמדה מול קבוצה חלשה ממנה.
"פשוט תעשה לי טובה, ותדאג לעצמך! אני צריך אותך במשחק." אמר בקול רציני, כשאחריו הוא חזר לשתוק. למרות הכאבים שחש, הוא בחן את המשחק, המהלכים והפשלות ביתר ריכוז.
רייבן חייך לעצמו, והנהן לו קלות.
"כן. אני ישתדל.." למרות שאמר זאת בקול רגוע ונעים, מבטו שהכיל את אותו מבט וניצוץ מוזר, עדיין ניכר בעיניו. הוא צפה בקופר מזווית העין, ואז חזר לצפות במשחק.

המשך יבוא...