סיפור יואי בהמשכים

הגבלת גיל(מומלצת)- 13+

*

"לעזאזל, ג'ף, הפחדת אותי!" אני מוצא את עצמי מסנן מבין זוג שפתי החשוקות, במפתיע, האורח ההוא, הלא צפוי, הוא לא אחר מאשר ג'פרי. ואין אחד שאני מכיר יותר מאת ג'פרי.

"אוי, מצטער, גברתי הנאווה, היית רוצה תה כמחוות התנצלות מכובדת?" הוא שואל, בציניות כמובן, בעודו מחטט ותר אחר האוכל השוכן במקרר שלי.

"לגברות אין זין, אידיוט" אני מסנן, חש בזעם עולה אט אט, מרתיח ומלהיט את פניי, שבין כה וכה האדימו מהנפילה הפתאומית.

"אתה טועה. לזין אין גברת." הוא משיב, מגחך קלות, ופותח קופסת זכוכית אטומה למדי.

"או, בוא נעמוד דקה דומייה לזין של ג'פרי, שיש לו חסך בנשים." אני משיב, באותה עוקצנות וציניות אשר קיבלתי כקודם לכן.

"יאלה, תתלבשי, אהובתי היפה, אנחנו יורדים לבר הלילה" הוא מסנן ויורד על ערימת סושי ששכבה בתוך הקופסא האטומה ההיא, עד לפני מספר שניות.

"מי אמר לך שאין לי תוכניות?" אני מסנן, עצבני למועט, ומחל בהליכה אל עבר החדר שינה.

"יש לו אישה בבית, דייב, תהיה רציני לשנייה. נראה לך שיש לו זמן לבוא אלייך כל ערב? תפסיק כבר לחכות לו. כשיבוא, יבוא, ואז תזדיינו כמה שבא לך. אבל לעזאזל, אתה לא עושה כלום חוץ מללמוד, להתראיין לעבודה, לבשל, ולחכות כמו איזו בטטה לסופר-פרנק שלך. תצא מהבועה." הוא מסנן בעצבים, כמעט בלחש, את כל אשר ידעתי ופחדתי להודות בו.

וכמו שוודאי הייתי צריך כבר מזמן לנחש, סופר-פרנק, הוא בעצם אב חורג. לסופר-פרנק, יש קריירה ונישואים לזייף. ולי? אני צריך להתחיל לנצל את השנים שלי.

אני שולף את הדבר הראשון שנראה לי סביר ומזדחל פנימה. בושם, ואני מוכן. כשאני יוצא, אני לא מופתע לגלות דירה ריקה. על השולחן ניצב לו פתק, ובו מצויין המיקום של הבר.

אני מחייך חיוך קל, וממהר להלביש על עצמי את הפוזה הרגועה והאווירה הקלילה, רגע לפני שאני עוזב את הדירה.

*

"אז.." אני משהק, לא מודע לעצמי מי יודע מה, מרוח על הבר, אידיוט למספר רגעים.

"מה בחור כמוך עושה במקום כזה?" אני מסמן לברמן להחליק לעברי שוט נוסף, ידי רועדת וסחרחורות קלות חולפות בראשי. אני לא מפוקס, והתוצאה היא נוראית.

"מתחיל איתך." הוא עונה ישירות, ולוגם מהשוט, בשלוק אחד מעלים את הנוזל השמימי ההוא.

אני מצחקק בצורה טיפשית, עושה צחוק מעצמי.

"מה איתך? מה אתה עושה פה?" הוא מוסיף ושואל, להפתעתי, בר אשר לא צפוי עצם הבעתו האדישה ותנועותיו החדות. אני מגחך.

"בדיוק אותו הדבר." אני משיב בביטחון וחיוך רחב למדי, קרב אליו ומניח לשכרות לשלוט בגופי. אין טעם להיאבק, בקרב הזה כבר מזמן הפסדתי.

*

אני פוקח את העיניים, לגלות חדר במוטל מסריח חסר כל כיוון או תצורה.

ההאנגאובר מפוצץ לי את הראש, והסחרחורות סופגות עייפות פתאומית ובלתי רצויה בעליל. אני מגחך קלות ומנסה להתרומם, אך ללא כל הצלחה.

אני מסתכל סביב, תמונה עקומה על הקיר, טפטים מתקלפים, ומיטה נקייה להפליא. אני חש בכאב עז תוקף את ראשי, ועוצם עיני לרגע.

אני מסוחרר, אך אותן העיניים לא יוצאות לי מהראש, וכך אני מוצא את עצמי אבוד בתוך הסיטואציה. ואין אחד שיעזור לי לצאת.

אני סוקר את גופי, העירום למחצה, ומחל בלבישת הבגדים המטונפים של הלילה הקודם. אני מתחיל להפנים את הטעות הפתטית והלא נורמלית שיצרתי, אבל מנסה בכל כוחי להתעלם ממנה. כאילו עוד שנייה תבוא הפיה, נחזור אחורה לחצות, ואותה הטעות המזוינת תיעלם.

אבל מי כמוני יודע, דברים כאלה לא קורים, ולא יקרו, ובטח שלא לי.

אני ממהר לצאת, משאיר קצת כסף מאחור, כדי שהבר מזל שיבוא לפה, ידע להימנע מכך בדרך הכי מהירה שיש, ועדיין, לא ברור לי כיצד או למה.

החשיבה מעורפלת, וכך גם המחשבות עצמן.

לקחתי איתי טלפון? ארנק? משהו? או שהשארתי הכל מאחור, בתקווה שלא יאבד?

ואם פעלתי כך, וסיימתי לילה במוטל, כיצד הגעתי לשם מלכתחילה, ללא כל כסף, או אגורה על גופי?

אני מפלס את דרכי בין המון המחשבות אל הרחוב הריק. השעה היא שעת בוקר מוקדמת, מה שמפתיע עצם העובדה כי נהגתי ותמיד אנהג בשיטתיות, ואתעורר ב9 ולא פחות מכך, לא כרגע.

בדרך פלא, אני מוצא דרכי הביתה, וממהר לקחת את המפתחות לגיבוי שתקעתי מעל המשקוף.

אני נכנס לגלות מציאות קודרת. גופו של פרנק שרוי על הספה, והטלוויזיה דלוקה.

פספסתי אותו.

אני חש במחשבותי מתערפלות ובסחרחורות עולות ושבות. עיני נעצמות לרגע.

עיני נפערות.

יכולתי להישבע,אלו אינן עיניו של פרנק. אלו אינן תנועותיו של פרנק. זהו לא פרנק.

ובעקבות כך, מה זה אומר עלי? מה לעזאזל הלך שם?