"אם תלך, אני אביא לך דולר." הוא מסנן, עצביו נאספים, ומרגע לרגע נדמה כי הנצח מתארך לו בדרכו שלו. גבותיו עולות האחת אחר השנייה, כמחוות מבוכה מסוימת, ושבות למקומן, אך הוא? עדיין שם, מאחוריו, לא פוצה פיו אף ולא לרגע.
הוא מניף את בקבוק הבירה הריק למחצה שבידיו ומשליכו אל עבר המדרכה הלחה, בוהה בטיפות המרות מתפזרות כבין סדקיה. בפיסות הזכוכית הגדולות מתחדדות ונעשות ככלי נשק.
"לפחות תאמר מה השם שלך, פריק מסומם, חסר חיים, ומסתבר שגם שיכור וסטוקאר?" הוא פולט באנחת וויתור קלה, מסדר את ידיות הנייר שבידיו, כממתין, מבזבז את זמנו על לא כלום.
"חה! הנרי, הנרי אדוארד וויליאם השלישי, יד ימינו של אלוהים ושליח מסדר האופל" מצהיר ברצינות וחיוך קל העולה ונמתח כבין שפתיו.
"סתם, לא. תרשום. מר..." הוא מחל, מניח לאדם אוחז השקיות אשר עקב אחריו בכזו אובססיביות לרשום לשמו בראשו, טוב טוב, כי לא יוכל לשכוח.
"כן, הלאה? מר מה?" הוא ממשיך וחוקר, מניח את המילים על קצה לשונו של המסומם שלפניו. מתעלם מהסירה הממשיכה להתפזר ולהיספג במדרכה ובאספלט הלח, כבאותה הנשימה.
"אי.. חואן ה.." ממשיך ומ וסיף למלמולים ולהצגות הקלות המדלגות מפיו כאילו היו דבר, כמילים הפשוטות והרצינות ביותר, אך כדבר לא.
"חואן המה?.." חולפות מספר שניות קלילות, בהן מספיק לחייך המסומם שכנגדו, לפני שמוסיף לענות לאותה הבדיחה, אשר כלפניו ירשום כפתטית, ולא מצחיקה במיוחד.
"אקרא לך חואן." הוא מוסיף ואומר, שואף את אוויר הלילה הקריר באנחת רווחה וממשיך להתקדם במורד הרחוב. דבר לא עצר את חואן מלעקוב אחר צעדיו, נדמה היה כי דבר לא עמד לעצור.
"אני אקרא לך פלוץ. כי אתה נוד מסריח ופלצני, שלא אכפת לו מהסביבה שלו." חואן ממהר ומצהיר בגאוותו, מחל בהליכה מהירה להפליא, אחר 'פלוץ' המוכר והאהוב.
"קוראים לי אשטון." משיב באנחה חסרת אונים, לא פוסק אף ולא לרגע מהליכתו הזריזה, מנסה להיפתר מהנטל המסומם אשר התיישב על זנבו, ולא תכנן ללכת, לא כרגע, ולא בזמן הקרוב.
"אשלי הפלוץ." מסנן חואן, קשה היה להבדיל אם כבדיחה מתוך שכרות, סמים, וסחרחורת קלה, או מתוך הבנה מלאה, ורצון להקניט את אופיו הנחרץ.
"חואן המסומם" ממהר אשטון להשיב, חיוך קל עולה על שפתיו, וגיחוך בלתי רצוני פולט, נהפך כמעט כבין רגע לצחוק אחד גדול ומגוחך.
"רוצה קצת?" חואן מציע, ברוב נדיבותו, מהמנה הנדיבה ששוכנת עמוק בכיס מעיל העור שלגופו.
"לא. אתה נראה כמו הומלס." משיב אשטון בחיוך קל, ופה בגופו המתנודד של חואן חוצה את המדרכה.
"ואתה נראה כמו תחת. אני התלוננתי?" חואן מוסיף. לרגע נשמע פיכח, ונדמה היה כי שלט במצבו, אך לשב.
"יש לך לאן ללכת, חואן?" פנה אשטון בשאלה, מסובב לראשונה את מבטו אל עבר האיש הגמלוני ההוא, מגלה חמלה אנושית כלפי ברייה מוזרה למדי, אשר החליטה להידבק לנעלו כמסטיק טרי וחדש, אשר נלעס זה זמן מה במיומנות.
"כן." משיב חואן נחרצות ומתקדם אל עבר חשיכת הסמטה האפלולית, לא חושב פעמיים, ונעלם.
אשטון גיחך בינו לבין עצמו, פתח את דלת הבניין, וחמק פנימה.
לילה ארוך ציפה לו, והוא לא התכוון לוותר על התענוג שבשקט, הרחק מחואן.
*
טיפות גשם. ממטירות בכל כוחן אל עבר חלון ביתו של אשטון.
השלווה הנעימה לו.
הישיבה כנגד התנור החמים, הטלוויזיה הפתוחה, המקלחת המרעננת שמיהר לקחת כקודם לכן, הניקיון של ביתו, שמוטב לציין כי הינו ניקיון מופתי.
נקישות קלות קוטעות את החלום הנשגב, ואליהן מתלוות צעקות רמות וחסרות כל משמעות או טקט.
"מי האידיוט שנוקש על חלונות בשעה כזו של הלילה?" סינן אשטון בינו לבין עצמו והניח לרגע מספתו ועמדתו הנוחה, מתקדם אל עבר החלונות ומציץ החוצה, מופתע לגלות פרצוף מוכר, ממתין, תחת גשם הזלעפות, במרפסת דירתו המצומצמת, באמצע העיר הגדולה.
עיניו נפערו לרג, לסתו נפלה מטה והבעתו נשחקה קליל.
"חואן? מה אתה עושה פה?" מיהר לשאול בבהלה, פותח את זכוכית 'חלון' המרפסת, מניח לגופו הרטוב של חואן להיכנס בתנודותיו הגמלוניות.
"אמרתי לך שיש לי לאן ללכת" השיב חואן וחיוכו טיפשי וילדותי למדי, תמים, היו אומרים, אך שום תמימות אינה מבקרת במקום בו נמצא.
"שתוק, הומלס, בוא אני אעזור לך להתקלח." ובאמרה זו, עזר לגוף הגמלוני ההוא, להגיע לחדר המקלחת המרוחק. מפשיט, נגעל, ממלא אמבט במים חמים וקצף, ומקשיב למלמוליו הפתטיים של חואן בעודו נופל לתוך האמבט ברישולו הכבד.
"תכניס את הראש-" מחל אשטון, ולא מופתע לקבל סירוב נחרץ. הלוא למה ציפה, הבחור לא נדמה היה כהגייני במיוחד.
חלפו מספר דקות, עד כי מצא את הדלי המתאים למלא במים ולשפוך על ראשו, עד כי מצא דרך שהיא להעביר את מסר ההגיינה וההיגיון השורר בביתו.
למרבה הפתעתו, התלהב חואן מהמים החמים העוטפים אותו, והתקלח כאדם הבוגר אשר היה, זה זמן מה. עצמאי.
אז שב לצפות בטלוויזיה, כנגד תנור החימום האהוב, תחת שמיכת צמר רכה ומענגת.
"חרממן.. לא הבאת לי בגדים, כי לא רצית שאלבש אותם? אה, ילד גדול?" הצהיר חואן השערותיו הנידחות, בעודו מהלך כמחוץ לחדרון המקלחת, מדיף ריח של סבון, ונקי, לשם שינוי.
"לך תחפש בארון ותניח לי" סינן אשטון בשקט, כתגובה להצהרותיו של חואן, מציץ לרגע קט, מבחין בשיער השחור שנדמה כרך, בעיניים הכחולות והצלולות, בצבע העור השזוף למדי, בגוף החטוב והממדים הגדולים. השם חואן, למרבה ההפתעה, התאים לו. הוא גיחך בינו לבין עצמו וחזר לשכיבתו על הספה, עם הזמן בא להחלטה כי יעמיד פני ישן, וכך עושה ומבצע.
הזמן חלף לו כהרף עין, והשמש לא איחרה להפציע. השעה הייתה 8 בבוקר, כאשר פרץ חואן בזעם לחלל הסלון, מתלונן לרעש המציק שלאוזניו. לשעון המעורר, כך התברר עם הזמן.
"זה שעון מעורר.." סינן אשטון, קולו צרוד למועט וגופו מסרב לקום, עומד על שלו.
"שברתי לך אותו." השיב חואן בפשטות ופנה למטבח, מחטט בדבריו ותר אחר עיסוקיו הרבים.
"או, אתה מעשן?" ממהר חואן לשאול, בעודו אוחז לטבק מקופל, חבילת ניירות זעירה, וערימת פילטרים. אשטון התייצב והתקדם אל עברו.
"בא לך על סיגריה?" מציע חואן, ממתין לתשובתו בעודו שולף טבק משל עצמו.
הוא מיהר להנהן כתשובה, הלוא שיחה אינטיליגנטית,על סיגריה, עם חואן? נשמע לו נהדר, עצם העובדה כי את הצדדים הרעים כבר הספיק לחוות מזמן.
"במרפסת, כן?" אשטון מיהר להוסיף, ופענח את חיוכו של חואן כ'כן' חד וחלק.
חואן גלגל את הסיגריות, ואשטון הכין את הקפה. שחור חזק, ונס בהיר למדי.
כאשר העביר את הכוסות אל עבר המרפסת, לא חשב פעמיים, ושמר על יציבה מסוימת. חואן שמח לראות את הקפה שלו, והודה לו על כך בחיוך רך.
הכיסאות ושולחן הזכוכית היו זקוקים לניקוי קל, ובשל כך, שלף חואן מגבת וניקה ביסודיות אחר הלכלוך הגשם הותיר.
"מצית עם ציצים? סחטיין, אשלי" גיחך חואן כאשר סוף סוף התיישבו אחד לצידו של השני, ונהנו מהטעם החזק של הקפה, ומהסיגריה, וטעמה מוזר לה.
"אשטון.." גיחך אשטון בקלילות, שואף עמוקות מהסיגריה המגולגלת במיומנות רבה.
"תגיד, מה זה הטבק הזה? מאיפה לעזאזל הבאת אותו? יש לו טעם של חרא" הוסיף וסינן, שואף עמוקות את עשן הסיגריה, מתענג על רגעיו, ולוגם מהנס קפה שהכין במו ידיו השמאליות.
"מה זה משנה? העיקר שתיהנה, מותק" השיב חואן, מתחמק מהשאלה, ושואף עמוקות את העשן ההוא, המבורך מבחינתו.
אט אט החלה ההזיה משתלטת. העולם אינו עוד, ואין עוד מרפסת.
רק אשלי הפלוץ, וחואן המסומם.
לרגע יכל לחוש בשפתיים החמימות ההן, עוטפות כל אינצ' בגופו, משחקות לשפתיו, לאוזנו, ושוב התחושה נעלמת, והערפול חושים מטורף.
כאשר חזרה אליו הכרתו, הייתה זו שעת ערב, והוא שכב עירום, במרפסת, וסביבו בדלים רכים של סיגריות מסריחות, עם טעם של חרא.
הוא נדהם מעצמו, ובאותה השאיפה ידע כי לא היה מה ואיך, כי הכניעה הייתה מלאה, לחלוטין.
יחד עם הזמן, נשכח הזיכרון ההוא.
חלפה שנה, ואחת נוספת. אשטון התפטר, והתקבל לעבודה נוספת, והתפטר, והתקבל בשלישית, ומשם רק צמח. והנה קודם, וקודם, והבוס האהוב, שחילק תפקידים על ימין ועל שמאל, נפטר.
הזמן חלף, והגיע הרגע בו החברה המצליחה עברה לידי בנו המצליח, ויפה התואר.
אותו האדם אשר אחריו רצו בנות, בנים, גברים בגיל העמידה ומה שביניהם, או כך לפחות דווח לאשטון בעודו סוקר קצת סביב, מברר לגבי תפקידו וכן הלאה.
והנה, היום הגדול הגיע, והבוס החדש מגיע למשרד.
אשטון לא יכל שלעצור את עצמו, והציץ מבעד לזכוכית אשר הפרידה כבין חדר לחדר.מתפלא לגלות פרצוף מוכר. מתחבט בעצמו, מתחבט בזיכרון נשכח, ושוב שב לכדי בלבול חושי וערפול לא סביר.
חולפים הימים, ולבסוף מתקבלת במוחו החלטה. הוא ייכנס למשרד, וישאל חד וחלק האם זכר אותו.
וכך גם ניסה לעשות, במשך הימים אשר מיהרו לבוא. וכאשר סוף סוף הצליח, התייצב כנגדו, ודממתו ומבוכתו אופפות אותו, יותר מאי פעם.
"מה אתה רוצה?" שאל חואן, וקולו יציב משהיה פעם, אדיש, מתנשא.
"אתה פלוץ נפוח ומתנשא. בדיוק כמו שאמרת שאני." הוא מסנן בשקט, ברעד, וצרידות קלה מתלווה לקולו.
"סליחה? תזכיר לי, מי אתה?" ממהר חואן לשאול, גבותיו מתרוממות למועט ועיניו בכחולות והצלולות חודרות כדרך גופו של אשטון.
"אתה לא זוכר? מהסופרמארקט.. שעקבת אחרי.." השפיל אשטון מבטו לרגע, סומק עז מציף את לחיו ודמעות קלות עולות ומבצבצות לצידי עיניו.
"לא מוכר לי." השיב חואן נחרצות, מסדר את הניירת, משעין רגליו על השולחן, וסוקר במבטו המתנשא אחר תנועותיו של אשטון.
וברגע אחד, בו לא ידע שליטה לגופו, התקדם בזריזות והצמיד שפתיו לשפתי חואן.
באגרסיביות, כזו שלא ידע מעולם. המבוכה אפפה אותו, אך ידו החסונה של חואן מיהרה לעטוף גופו, ולא להניח לו לחמוק כבין אצבעותיו.
"אתה יודע, לא קוראים לי מריחואנה.." חואן מסנן בחיבה, מחליק אצבעותיו כבין שיערותיו הרכות של אשטון, אשר עיניו נפערו וחיוך קל ליווה אותו למספר שניות.
"אני יודע.." הוסיף אשטון להשיב בצרידותו, בכנותו המלאה.
"קוראים לי מארק, נעים מאוד.." לחש חואן לשעבר לאוזנו של אשטון, נשיפותיו החמות לא מרפות לרגע. תחושותיו, ורגשותיו המבולבלים לא מרפים אף לא לשנייה.
לא יוותר כזיכרון נשכח, לא עוד, אלא כי כנצור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
