סיפור יואי בהמשכים

אתה לא יודע למה אתה נכנס, עד שהכל לאט לאט מתחיל להתעכל. לעבור במערכת הדם, להיספג בקלילות טבעית למדי בכל מערכת אפשרית.

ולמען האמת? אם אודה בכך, זה לא נקלט במערכות, או מתעכל, עד שלא נזכרים לעומק, לפרטי פרטים.

העיניים ההן, ניצבות שם, נועצות בי את אותו המבט הפרוע ההוא, הטורף, הפראי, והזועם, שרק הן יכולות להיות אחראיות אליו.

אז , כתגובה עילמת,אני מנסה לשכוח, אבל המחשבה לא מניחה לרגע, והכאב עצום, ומחלחל עמוק לתוך ההכרה ותת המודה.

אני מסתכל סביב, המסדרונות צפופים בניגוד למסדרונות הרחבים בשאר המכללות, אך זה לא משנה את הקביעה האובססיבית מי יודע מה.

המסדרון ריקני. מכיל שלושה אנשים, גג, וגם הם ממהרים להיעלם מזווית העין, להיכנס לשיעורים, לקחת את הזמן.

אני מציץ לרגע, ונכנס לקורס הבישול ההוא, המתעסק בבישול איטלקי ובבצקיו. הקורס עורך כשעה וחצי פחות או יותר, הזיעה ניגרת והמוח מתפקד בהאצה לא נורמלית. הזמן טס, והנשימות קצובות ומהדהדות בחריצות באוזנייך.

הלחץ קיים, הוא שם, וכך תמיד היה.

כאשר השיעור מסתיים, אני ממהר לצאת החוצה. לנשום אוויר, דבר שנראה נחוץ עצם הזמן החולף והלחץ המתווסף מרגע לרגע.

אני סוקר את סביבתי,תמימות מסוימת אופפת אותי, מניחה לי לרגע ושבה וצפה לפני השטח.

מספר עצים, דשא ירוק עד, מגרש כדורסל מאובק ושחקנים מיוזעים המתרוצצים לאורכו ולרוחבו. היופי שבמכללה קיים, נושם, חי ופועם.

בסופו של דבר החלטתי להתיישב ולבהות בתוכן המשחק. השחקנים המיוזעים, התשוקה והמסירות משכו אותי לצפייה הממושכת ההיא.

לא יכולתי לצפות את מה שקרה לאחר מכן. את המבט ההוא, המוכר, הפראי. את החיוך הקטן, הלבן, ישר השיניים. הוא זיהה אותי, ואני זיהיתי אותו.

סומק קל צף ללחיי, יכולתי לחוש בלחץ מפעפע בעורקי ובנשימותי חורקות בקלילותן. אם יכולתי להתייצב על רגלי, אני נשבע שהייתי, אך התחושה מגנטה אותי לקרקע ומנעה ממני את רצונותי.

עשר דקות חלפו להן, אחריהן רבע שעה, חצי שעה, שעה שלמה. הזמן טס, התבזבז, על דבר אשר לא היה לרצוני לשאת.

"באת לחפש אותי, אה,סקסי?" קולו עמוק, מרגיע. אני לא מניח לעצמי לשקוע באותן המחשבות הממכרות, ולרגע מאבד את היכולת להשיב.