הערות : הפרק אינו ערוך, ועלול להכיל קטעים\רמיזות מיניות.
אני נע מצד לצד, מועד מצעד לצעד, מניח לדממה האופפת להציף לחצים בראשי.
אני מסריח מבירה, מחוסר נאמנות ופחד. אני מתנהג כמו אידיוט. לא חולפות מספר שניות ואני כבר מתחרט, על דבר אשר טרם ביצעתי.
והנה אני שוב.
דפיקות קלות קטעו את הדממה המלחיצה ואפופת הצללים.
התקדמתי באיטיות וחוסר יציבות אל עבר הדלת, מקווה כי האדם העומד מצידו השני של הדלת הוא לא אחר מאשר שליח פיצה שהזמנתי ללא כל מודעות עצמית או משהו בסגנון.
דבר מה אשר אין לפרט או להתחרט עליו.
אני מציץ מבעד לעינית.
הוא ניצב שם. מבטו חודר מבעד לעינית, מניח לי להפנים כי אינני בשליטת עצמי עוד.
אני מתלבט אם לפתוח את הדלת, ובסופו של דבר מתוך נימוס בסיסי מחליט כי עליי לכל הפחות לקיים קבלת אורחים ראויה.
ביד רועדת, ופנים חיוורות, הגשתי את ידי אל עבר חור המנעול ובעדינות וניתן לומר אומץ פתחתי את הדלת.
לא חשבתי כראוי. הבירה ערערה אותי, והפחד שלט בי. לא יכולתי לעשות דבר פרט לנסות ולנהוג כהרגלי, ושוב, מה כהרגלי בסיטואציה שכזו.. בנסיבות שכאלו?
"הי.." אני מסנן, חריקה קלה מתגנבת לבבת קולי ומבטי מושפל עצם המבוכה. הוא מגחך קלות ומחל בצעדים כבדים ואיטיים אל עבר הסלון. הוא מניף בקבוקון בירה, ובתנועה חדה מוריד את עול האטימות של אוטו בקבוקון בירה מטופש. הוא לוגם לגימה ארוכה, סוקר את סביבתו.
אני בולע את רוקי, אך ככל צרה מיותרת, המילים אשר טרם יצאו, לא מתכננות לחמוק דרכן החוצה.
אני במבוי סתום.
אין דרך מוצא.
"אתה שוכר פה?" הוא שואל ולוגם עמוקות פעם נוספת, לא מביט אל עברי אף ולא לרגע.
"א..א.." אני מכחכח בגרוני, לא מצליח להשיב. אידיוט.
רטט קל מאזור מכנסי קוטע את שיחתנו ה'מעמיקה'.
פרנק מתקשר.
אני קופא במקומי לרגע, לא יודע האם יש ברצוני להשיב, או להבהיר באופן הכי חלק כי איני מעוניין בהשלמת פערים לאחר הריב הלא ברור אשר חלף בינינו כחתול שחור.
צעדיו הכבדים מהדהדים ברחבי הדירה.
הוא שולף את המכשיר מבין אצבעותי ומצמיד את שפתיו לשפתי, אגרסיביות מלטפת, מותנית, ממכרת. הוא לא מניח לרגע, לא לגופי, למחשבותי, או לנשימותי הקצובות.
שפתיו מתנתקות לרגע, רגע בו ההתנשפויות אינן פוסקות אף ולא למאית השנייה.
הוא מחייך, חיוכו ערמומי, ומנתק את השיחה.
אפשר לחשוב כי ניתוק השיחה לפרנק, אותו הרג, הייתה מעסיקה אותי יותר,אך לרוע מזלי, שפתי רק חשקו בעוד.
קהות חושים מוחלטת, טעם שפתיו מר כבירה. לא שליטתו, ולא שליטתי, נוכחות אותו הרגע. לא נוכחות אותם הרגעים הלא מאחרים לבוא.
אם יכולתי לעצור מעצמי, הייתי עוצר.
הייתי עוצר את אותן הידיים הקרות הנחות על כל פיסת עור אשר לגופי.
הייתי עוצר את חוסר השליטה, את קהות החושים, וההנאה הטמונה בשקר ההוא, שחור משחור.
אילו רק יכולתי..
*
בוקר. אני פוקח את העיניים לאור השמש החודר מבעד לחריצי התריסים של חלון החדר.
השעה איננה מוקדמת, אם כי אינני רואה את עצמי ער לאותן הדקות הממשיות הללו.
השקט אופף אותי , אבל אני רועש ברמות מוגזמות פנימה.
מחשבותי מתרוצצות, אין לי רגע מנוחה.
אני סוקר את סביבתי, כמעט ומשוכנע כי קיים שם דבר מה, כי הזיכרון אינו מניח לשכוח.
הוא שם, שוכב, עיניו סגורות ושיערו הכהה נח על מצחו ופניו ברוך. אני מנשק את מצחו.
כנראה שאני חולם יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
