הערות : הפרק אינו ערוך, ועלול להכיל קטעים\רמיזות מיניות.
אין לי זמן לבהות בבצל מתטגן, אני חייב לפנות הלאה, לקדם את הבישול כהלכה.
אני חותך את הפטריות, קוביות קטנות שתוך מספר דקות יהפכו תענוג לחך.
בישול תמיד היה הנחמה שלי, להבה לא מוכרת, שהציתה כל חלק וחלק ברמח איברי בעוצמתיות לא נורמלית. נהניתי מזה, אני עדיין נהנה מזה.
בישול תמיד הלהיט וילהיט אותי.
ניגשתי אל עבר המזווה, שולף את המצרכים הנחוצים, נותן לעצמי את רגע הנשימה הזו בין לחץ אחד לאחר.
"קל כל כך לטרוף אותך"
הקול שלו מהדהד בראשי, לא מניח לרגע.
פנטזיה אידיוטית ולא ריאליסטית בעליל, איך אני יכול להרשות לעצמי ליפול בדבר כזה טיפשי.
נשמתי עמוקות, מניח למחשבתי להרפות ולהיעלם קלות. להסתדר, להתיישר, להיהפך מציאותית.
הוא היה שם.
פרנק.
לא קופר.
אז למה לעזאזל הוא בכלל צץ במחשבתי?
אני אבוד..
*
טיפות הגשם הקלות נספגות באדמה הבוצית והלחה למדי.
השעה היא שעת בין ערביים, אך החושך הקדים את בואו עצם הנוכחות החורפית של הטל הקל ההוא, בו, למרבה הפלא, מצאתי נחמה.
רעש קל מפלח את הדממה, מוכר, נדוש. צליל הכדור המלא בכל טוב, העולה על גדותיו, מתנגש לכביש האספלט ומשמיע צליל מתכתי למדי.
כעל סף התפוצצות,אך ככל פעם מחדש, מחל מחדש.
"כבר שכחת ממני?" הוא מסנן, נדמה כי נמצא כמרחק נגיעה, אך הינו רחוק מהנראה, נסתר מהעין.
"מה יש לזכור ממך?" אני מוצא את עצמי מסנן חרש, אותן המילים העומדות על קצה הלשון, וכל פעם מחליקות פנימה מחדש. אני בולע את רוקי ומיישיר מבט, סוקר סביבתי אחר דמותו הנחבית בצללים.
אני חש במגע קר ומוכר אוחז למותני.
כדור הכדורסל מתגלגל במורד הרחוב. אלו רק אנחנו.
נשיפותיו החמימות מלטפות לאוזני, ספק נוגעות ונעלמות קליל.
כל הנשמע הוא טיפות הגשם המתחזקות, ופעימות ליבי המאיץ. אני מוצא את עצמי אבוד.
אינני מבדיל עוד בין פנטזיה למציאות.
"מה יש לשכוח ממני?" הוא משיב בהתחכמות. לחיי מאדימות קלות, וסחרחורת לא מאחרת לבוא.
איבדתי שליטה על עצמי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
