סיפור יואי בהמשכים

פרק 4
הערות: מכיל קטע מיני.

היום עבר די מהר לקופר, דבר שהוא לא תיאר לעצמו שיקרה.

אבל המחשבות המענגות איך הוא הולך להשלים את נקמתו מילאו את רובו.

כך שהוא לא שם לב לזמן או לשעה, אך כבר היה אחר הצהריים.
הוא סרק את השעון בנייד שלו, ועשה את הצלצול שהיה חייב לעשות לאחותו.
"מה אתה רוצה?!!..אני עסוקה ואתה יודע את זה!." קולה המרוגז רק שעשע אותו.
"כן, אבל שאלה ואני מנתק."
"למה שאקשיב לך, קרצייה?!"
"אם שכחת, אחותי היקרה, הבטחתי לך את כל הבולשיט שרצית. אז סתמי ותעני לי פעם אחת." אמר בלי להתרגש או בלי להישמע קשה מדי. הוא שמע אנחה מיואשת ולחוצה והמשיך
"את יודעת איפה אבא יהיה הלילה?"
"מאיפה לי לדעת?! אני לא עוקבת אחריו." התרגזה ובאה לנתק
"חכי..לפני שאת מנתקת, אני צריך טובה."
"שוב?!..כבר עשיתי לך יותר מדי טובות, קופיי.." הוא יכל לשמוע שהיא מתחילה שוב עם הקול הסרקסטי שלה ופלט אנחה קלה.
"אם תעסיקי את אבא להלילה, אני ישלים איתו."
"באמת??" היא נשמעה כמעט תמימה בקול המתרגש שלה, והוא שוב חייך מבלי שתוכל לראות.
"יאפ. באמת...אז רק הפעם, תהיי נחמדה לאחיך היקר." באותו קול סרקסטי.
היא פלטה גיחוך משועשע על החיקוי שלו, ופלטה קול מוותר מעט.
"טוב...אני מניחה שרק הפעם, אני יכולה לוותר לך...אח יקר." בקול מגחך
"נפלא. אז אני...." בה לנתק את השיחה אך היא עצרה אותו
"חכה....הלילה, לאן אתה הולך?" בדאגה, מהשאלה הזו הוא חשש מעט. הוא לא רצה לשקר לה, אך גם לא רצה לתת הסברים על מעשיו. בסופו של דבר, הוא אהב את אחותו. אבל לא היה מוכן שתהפוך למכשול בתוכנית.
"אל תדאגי, אני הולך להישאר עם ידיד וותיק."  
"ידיד וותיק?..אממ טוב, אני מניחה שזה טוב אבל..." בקול מהסס ומודאג.
הדאגה שלה החמיאה לו מצד אחד, ומהצד שני הוא שנא אותה על זה. למה היא דואגת למישהו כמוהו?.
"כן. אני חייב לרוץ לאימון."
"א..אוקי." עדיין מהססת, הוא ניתק את השיחה.

באימון, המאמן דיבר על המשחק החשוב שיערך מחר עם קבוצה אחרת. זה היה סוג של תקופת ביניים בין משחקי אימונים לבין המשחקים הרציניים שיבואו בהמשך מול קבוצות ממכללות ואוניברסיטות אחרות. הוא לא חשש מהם, אך גם לא היה עם מוטיבציה להם. הוא רק חיכה שההרצאה שלו תיגמר מהר, והוא יוכל לעזוב. הוא שלח מבט קל ברייבן שעמד קרוב למי שעמד לידו. משהו בעיניו, עדיין הציק לקופר. אך הוא לא ידע מה, וגם לא התאמץ להבין. הוא ידע שהוא מתנהג מוזר, אך בטח שרייבן יצא מזה.
כדורסל היה חשוב לרייבן, לא פחות ממנו. וגם הקבוצה, הוא לא יבריז מהמשחק מחר. ואם יעז, הוא יכסח אותו ויכניס אותו למגרש בכוח. זה לפחות מה שרייבן היה עושה.
לאחר שהמאמן סיים את ההרצאה, הוא התקרב אליו ראשון וביקש אישור להשתחרר מוקדם מהאימון היום. בתחילה הוא התנגד ודרש שיתאמן יותר אבל קופר ריכך אותו בהבטחה שיפתיע אותו במשחק של מחר. וזה הצליח, להפתעתו. הוא לא ממש ניסה לנצל או לגרום לאנשים לעשות כרצונו בעבר, אך זה הצליח לו לא רע. דבר שהפתיע אותו מעט.
לאחר האישור, הוא התארגן מהר ולקח את התיק על גבו. מרגיש את המבט של רייבן עליו, אך לא טורח להביט בו חזרה והמבט הניח לו. הוא לא ידע מה רייבן חשב כשהביט בו, וזה גם לא עניין אותו. הוא חייך ורץ משם אל הבניין שבו דיווד אמור לצאת ממנו. מוצא פינה להסתתר בה ולעקוב בחשאי עם עיניו.
הוא הרגיש סוג של התרגשות מאשר לחץ או פחד ממה שהוא הולך לעשות. וזה ניחם אותו באופן מוזר.

לאחר כמה זמן, הוא הבחין בזרם הסטודנטים שיצא מהבניין. והוא זיהה את דיוויד ביניהם בקלות רבה מדי. והחל במעקב, הוא התנהג באופן רגיל, כאילו הוא מסתובב להנאתו. פוסע לפחות חמישה צעדים רחוק יותר מאחוריו והביט בגבו, ידיו בכיסיו. הפעם הראשונה שראה אותו כמעט נעלמה ממוחו. הלילה ההוא..
אך הוא עדיין חש ברצון להתקרב אליו, לנצל אותו, ולהפוך אותו לגמרי. ותהה האם הכל באמת רק בגלל רצונו לנקמה או שזה היה משהו יותר מזה...טוב, זה לא שינה לו בכל מקרה.
לאחר הליכה קצרה, בה הצליח לא לעורר אף חשד מצידו דיוויד לנוכחותו, הוא ראה אותו עולה לבניין מסוים בעל כמה קומות. בזהירות ובמהירות, הוא חיכה שיתרחק והספיק לתפוס את דלת הכניסה בדקה האחרונה לפני שנסגרה. נאנח קלות וחייך לעצמו.  
"מזל שאני מהיר..." מלמל ומיהר להיכנס אל הלובי. חיכה דקה ועלה אחריו. בכל צעד הוא חיכה לשמוע עוד שניים-שלושה צעדים שעשה, והמשיך במעקב. מרגיש מעט מטופש ובטוח שעוד דקה הוא ייתפס.
אך זה לא קרה, דיוויד לא הבחין בו כלל, ונכנס לדירתו בעזרת המפתח שהוציא מתיקו. כמעט אדיש למה שקורה סביבו, בעוד קופר הציץ בו מהפינה.
ולאחר שווידא שדיוויד נכנס לדירתו, הוא התיישב תוך כדי שנשען על הקיר הקר. הניח את תיקו לידו וסידר את נשימתו הקצובה. הוא חיכה עוד כמה דקות, ודפדף בנייד שהוציא מכיסו. רוב ההודעות החדשות היו מאחותו המעצבנת שהודיעו לו שהיא תסדר את אבא להערב. הוא דאג קצת לאחותו הקטנה, איזבלה.
איזבלה היתה האחות האהובה עליו, וגם על אחותו הגדולה. ילדה תמימה בת 4 בעלת שיער שחור, עיניים בהירות ונמשים. היא אהבה לעקוב אחרי קופר לפעמים, וגם לצטט לו כשרצתה. היו פעמים שהוא כעס עליה, אך הוא לא הצליח להחזיק בזה לזמן רב. הוא ידע שהיא מעולה בלרכך אותו ולגרום לו לפנק אותה בלי סוף, אך עדיין שמח שהיא שם.
עברו חמש עשרה דקות, והוא קם על רגליו באיטיות. מעלה את תיקו על כתפו ומתחיל ללכת אל הדירה של דיוויד. דופק קלות ומחכה. לאחר מספר דקות, הוא בה ללחוץ על הכפתור בצד הדלת, כשלפתע הדלת נפתחה.
דיוויד סקר אותו במבט חשדני ומרוגז מעט. קופר במבט מרוצה הביט עמוק אל תוך עיניו
"היי, באתי לבקר אותך." הכריז בחיוך גדול על פניו
"למה אתה פה?!"
"אמרתי הרגע..." בתמימות
"איך ידעת מה הכתובת שלי?!"
"טוב...בוא פשוט נקרא לזה 'החוש השישי' שלי." בגאווה.
"או...קי לך מפה אני עסוק." בקול חסר התעניינות במבט חושד, שניכר שלא האמין לדבר מדבריו.
וזה היה בסדר, גם הוא עצמו לא האמין למה שאמר באותו רגע, זה נשמע מפגר.
דיוויד בה לסגור עליו את הדלת, אך קופר תפס אותה ברגע האחרון. מציץ לפנים דירתו
"אני מריח משהו טוב, אתה מבשל?"
"לא ענייניך. לך מפה!"
"למה? החברה שלך שם." בקול מתחכם, מה שהכעיס את דיוויד כי הביט בו במבט מעוצבן לחלוטין.
"תסתלק!" ובה לבעוט אותו מהדלת, אך קופר השיג אותו ודחף אותו אחורה. נכנס אל הדירה בקלות והתיישב מול שולחן האוכל שהיה ליד המטבח הקטן בדירה.
"אז מה אתה מבשל, מר טבח?..זה מריח טוב" ירד עליו תוך שהביט אל דיוויד שעדיין היה על הרצפה במבט של שוק על פניו. לא בטוח איך להגיב..
"אתה....אני אזמין לך משטרה!" איים בזעם
"קדימה, אל תכעס כל כך. לא באתי להזיק או משהו כזה. רק לביקור ואולי גם לארוחה נחמדה." בחיוך משועשע על פניו יחד עם מעט שנאה.
"למה אני?!...אתה זה שפלש לדירה שלי בלי רשות!!" המשיך לצעוק
"פולש?.. זה יותר ביקור. אנחנו חברים אחרי הכל." בקול יומיומי, והשעין את סנטרו על ידו.
תוך שדיוויד רעד מכעס ורצה לזרוק עליו משהו. הוא נהנה מההופעה של כעסו.
"מי חבר שלך?!..אני בקושי מכיר אותך!!" המשיך וקם על רגליו. צועד במהירות אל הטלפון.
קופר נאנח קלות והמשיך
"בסדר, תתקשר. אבל אני לא חושב שאתה רוצה להסתבך עם המשטרה...אחרי הכל, הם עלולים לפתוח לך תיק ולהתחיל לחפור לך בחיים. אבל תרגיש חופשי..." בקול אדיש
דיוויד שלח לו מבט זועם במיוחד, והרים את השפופרת. אך לפתע נעצר ועמד מול הטלפון. קופר הביט בו מהצד בשתיקה, ונתן לו להחליט בעצמו. זה לא היה משנה בכל מקרה, גם אם היה מזמין לו משטרה. אך זה יותר שעשע אותו שהוא למעשה נעצר, והיסס לחייג. לבסוף הוא טרק את השפופרת בכעס וצעד לקראתו
"למה באת?!" בקול קשה וכך גם היה מבטו. בעוד קופר פלט שוב אנחה וחייך אליו חיוך לא אמיתי.
"אמרתי לך כבר, באתי לבקר. וחשבתי שמאחר שאתה טבח, תוכל גם לבשל לי משהו." קולו היה חסר כל רגש אך הוא לא היה אטום. הוא נשמע לעצמו מוזר.
"מה עם לאכול בבית שלך?!!" המשיך בקולו הזועם ושילב את זרועותיו על חזהו.
"אתה יודע כבר...אני לא אוכל בבית שלי. ואני גם לא אוכל בעתיד. ככה זה..אבל כמו שאמרת, אני סבבה עם לאכול כל דבר כל עוד זה אוכל. אני לא בררן ולא אכפת לי אם זה בריא או לא." מבטו התרכז במקום אחר, אך קולו המשיך באותו טון מוזר שנשמע לעצמו זר. כמעט מנוכר
דיוויד עמד שם, מולו ובחן אותו שעה ארוכה. ולבסוף הוריד את ידיו המקופלות באנחה כבדה.
"ט..טוב. אם באת רק בגלל זה, אז אני אכין לך משהו. אבל אחרי זה אתה עף מפה!" בקול סמכותי
"אם לא תעוף, אני באמת יזמין לך משטרה!" איים ופסע למטבח בעצבים.
קופר יכל לשמוע את רעש הכלים והחיתוך שהתחיל וחייך חיוך לא שמח. גם אם רצה להתחרט או לסגת עכשיו, זה היה מאוחר מדי. הוא ידע את זה, והעביר את ידו על כלי המלח והפלפל שהיו על השולחן.
"ותביא יין, בה לי גם משהו לשתות." העיר אל דיוויד שידע ששמע את קולו.
"בסדר חכה רגע!" בקול חסר סבלנות

לאחר כמה דקות, דיוויד חזר אליו עם האוכל שהכין יחד עם כלי האכילה וכוס ריקה, הגיש לו יחד עם בקבוק יין פתוח. וקופר לקח את הבקבוק שהביא ומזג לעצמו לכוס הריקה.
קופר לא ממש התעניין באיך האוכל נראה או כמה מקצועי הוא היה. הוא פשוט היה רעב, אז הוא החל לאכול בשתיקה, מסמן לו לשבת בשולחן לידו. דיוויד בהה בו בהיסוס, תוהה אם לשבת מולו או לא זמן ממושך. כשלבסוף התיישב מולו והביט בו אוכל כמעט בציפייה לשמוע חווית דעת.
קופר תיאר לעצמו שזה הצד הטבח שבו, אז הוא חייך אליו ואמר
"זה מעולה. הרבה זמן לא אכלתי משהו כל כך טעים, אני יכול לבוא כל יום?"
"לא!! אתה לא יכול.." צעק עליו.
"אבל אין לך מסעדה שאני יכול ללכת אליה, אז אני אבוא אלייך במקום." בקלילות
"מזה קשור?!!" באותו טון.
"אממ..." בחיוך גדול תוך שהשעין את לחיו על ידו "כי התאהבתי בבישול שלך."  
"מה ל..?!" דיוויד בה להגיד, אך עצר את עצמו והוריד את מבטו. בלבול ומבוכה נראו על פניו, דבר ששעשע את קופר.
"אני אוהב את הבישול שלך. לא אכפת לי לגור פה כל עוד תבשל לי כל יום." המשיך להחניף לו בחיוך יותר מרושע מאשר אמיתי.
"היית מת! תסיים לאכול ולך." בקור, מבוכתו התגברה. אם היו בשלב אחר בחייהם, זה היה נגמר אחרת. אולי טוב יותר מאיך שזה יגמר, אך זה היה חסר תועלת כרגע.
קופר אכל בשקט ובשלווה, שולח בו מבטים חודרים מדי פעם ושתה מעט מהיין. דיוויד כל אותו זמן היה במצב כוננות למקרה שינסה משהו במבט חשדני. זה לא הפריע לקופר, להפך זה שעשע אותו. הוא קיווה שילחם בו כמה שיותר, כי אז המצב יהיה הרבה יותר משעשע בנקמתו. והוא לא חש סלידה מעצמו כמו שהוא אמור להיות או ככה הוא חשב שהוא אמור להיות.
כשסיים לאכול, הוא שיחק עם כוס היין בשתיקה. מביט בנוזל המתנדנד בכוס והתחיל
"אתה יודע, תמיד תהיתי איך זה יהיה.." התחיל, חיוכו הערמומי עלה.
"מה ?!" והתרחק מעט
אך לפני ששמע תשובה, קופר הניח את הכוס ותפס בשתי זרועותיו בחוזקה. כופה עליו נשיקה עמוקה. עיניו של דיוויד נפתחו בשוק והלם ולאחר שניות הוא החל להילחם באחיזתו בחוזקה, אך זה לא הזיז לקופר.
"איך זה יהיה לנשק מישהו. מה אתה אומר?" אמר לו תוך שנפרד משפתיו כדי לנשום באותו מבט חודרני. דיוויד שלח בו מבט מזהיר ושונא ונע מצד לצד בחוזקה, והתנגדות.
"מה אתה עושה?! רד ממני!! אידיוט...אני ירצח אותך!" צעק עליו, אך קופר לא התרגש ממנו. חוזר להצמיד את שפתיו לשלו בנשיקה עמוקה כשלשונו שיחקה עם שלו. דיוויד נתן לו נשיכה, אך לאחר כמה זמן מאבקו התחיל לרדת. קופר נפרד ממנו כמה פעמים, לשמוע עוד עלבונות מפיו אך דיוויד לא אמר כלום. הוא הבחין בסומק קל על פניו, וגיחך מתוך שנאה.
"אהבת את זה אה?.." אמר וחזר לנשק אותו מבלי לתת לו להגיב. בינו לבין עצמו הוא הודה שגם הוא נהנה מאוד מהנשיקה, מהמגע, מהלשון. גם אם זה אמור היה להגעיל אותו, הוא הלך ליהנות מדיוויד הלילה. והכי חשוב היה שיהיה במודעות מלאה, דווקא בגלל שאז הנקמה תהיה יותר מתוקה. הוא רצה שיחוש אותו עד הסוף, וגם את גופו.
"באמת חשבת שאלך אחרי זה?" לחש קופר באוזנו ונשך אותה קלות. מרגיש את הרעד שחלף בדיוויד והצמיד את גופו לשלו. עדיין, הוא היסס מעט, למרות הכל הוא לא לגמרי הבין את עצמו כשלקח לגימה מכוס היין שמזג והעביר אל דיוויד בנשיקה.
אולי זה היה חלק שהוא לא היה מודע אליו שלא רצה שהוא יזכור מה שהוא הולך לעשות לו או אולי רצה שיהנה רק קצת מלהיות איתו. הוא לא התכוון לחשוב על זה יותר מדי, הוא ידע שדיוויד יזכור הכל. גם אם נתן לו מעט יין לפני זה.
לאחר מכן, קופר המשיך במה שעשה, מנשק אותו נשיקות עמוקות ושיחק עם לשונו. מעביר ליקוק על צווארו ושוב חוזר לאנוס את שפתיו. הוא התכוון להמשיך ככה עוד כמה זמן, אך הבחין שדיוויד לא נלחם בו יותר כלל וחייך.
"הוא בטח וויתר כי הבין שאני חזק יותר ממנו.." חשב קופר ונאנח.
הוא ציפה ליותר התנגדות וזעם מצידו, אך גילה שדיוויד יותר עדין ממה שחשב. הוא לא היה בטוח האם זה טוב או רע שהוא לא מתנגד לו יותר, אך זה לא ישנה לו עכשיו בכל מקרה.
קופר קם והוריד את אחיזתו מזרועותיו, הרים אותו כך שבטנו תנוח על כתפו וצעד אל חדר השינה. מגחך למבט שדיוויד עשה לאחר ההרמה
"ה..היי! תוריד אותי...אידיוט!" חזר להתנגדות, אך התנגדות קטנה בניגוד לראשונית. בעוד קופר צחקק בשובבות ונתן לו מכה קטנה בטוסיק.
"אל תדאג, אנחנו נבלה הלילה."
"לאאא!." צעק דיוויד והתנגדותו התגברה. קופר השתלט עליו בקלות והוריד אותו למיטה, מפשיט אותו מבלי לתת לו את היכולת לברוח או להתנגד. בין לבין חוזר לנשיקות העמוקות שעשה איתו קודם, מרגיש את חום גופו של העור החשוף של דיוויד. הוא באמת נהנה מהחום הזה, ואם הוא יהיה כנה הוא רצה בחום הזה, בגוף הזה. ובאותו הרגע ממש לא הזיז לו שהוא בחור.
לאחר שסיים להפשיט אותו, הוא הוריד את חולצתו ומכנסיו. לוקח את דיוויד צמוד לחזהו ולוחש לאוזנו שוב
"אתה חם דיוויד." ושיחק עם איברו, תוך שדיוויד החל לגנוח בלי שליטה ונשך את שפתיו. מבט השנאה של קופר הופיע לגמרי על פניו, הוא לא היה צריך להסתיר אותו יותר. אך אותו מבט גם הכיל תשוקה תוך ששיחק בגופו. הוא לא טרח להכין אותו, פשוט הוא לא ראה חובה לעשות את זה. הוא שיער שהזקן הדפוק עושה את זה בכל מקרה והמחשבות על הזקן הרתיחו את דמו כשהביט בדיוויד מתחתיו.
לאחר מבט חודרני ושונא בדיוויד, הוא סובב אותו על בטנו ונכנס בדחיפה פולשנית וכואבת לתוכו. ממשיך בכמה וכמה דחיפות עד שגרם לו להתרגל לגודלו, תוך ששמע את צעקותיו של דיוויד. ותוך שהמשיך בדחיפות, כשרצה לסתום לו את הפה הוא פשוט נישק אותו נשיקה עמוקה עם הלשון.
וכשרצה להתעלל בו הוא התקרב לאוזנו שוב ולחש
"אה אה...אני לא אתן לך לגמור...אלא כן תגיד שאתה רוצה שנגמור ביחד." לחש באוזנו ושוב נשך אותה, משחק קלות בפטמותיו ואיברו בחוזקה. הוא ידע שדיוויד לא יעמוד בזה, גם אם ירצה להתנגד אחרי כמה פעמים ששפשף את איברו. אז הוא פשוט חיכה וחזר לדחיפות שהתחיל, בוחן את כל התגובות שעשה דיוויד, והזעם שהיה על פניו כשלחש לו את המשפט יחד עם תשוקה בלתי נשלטת. קופר לא היה בטוח האם התשוקה היא באמת אליו או שהוא דמיין את הזקן עושה אותו. וזה לא היה משנה..
לאחר כמה זמן שהוא לא טרח לספור, דיוויד בתבוסה והתחיל
"לעזאזל..איתך!!...אני רוצה...שנגמור...ביחד" תוך שעצר את עצמו מלגנוח, שומע את צחוקו השובבי של קופר ולחישה
"ילד טוב..."
וברגע שגמר, הוא הניח לאיברו כך שיצא שיגמרו ביחד.
וכך זה נמשיך...הוא לא זכר או ספר כמה פעמים הם עשו את זה. אך היה לו הרבה מה לשפוך על דיוויד. תסכול, שנאה, זעם ותשוקה גדולה. כל אלה התחברו ביחד תוך שהתאחד איתו שוב ושוב באותו לילה.

בבוקר שלמחרת, קופר שמע צפצוף מעצבן מהרצפה. לא בטוח כמה זמן ישן בלילה, הוא שלח יד אל בגדיו תוך שעיניו סגורות.
"אוך שתוק..." מלמל בקול רדום מרפרף בבגדיו בקושי עד שמצא את מקור הרעש שהעיר אותו
"אאהה..." נאנח בכבדות והביט בנייד שצפצף בידיו, מבשר לו על המשחק שאמור היה להתחיל בשמונה בבוקר.
"שיט!! המשחק...שיט!!" קילל את עצמו ומיהר להתלבש. לא שם לב לבחור שישן לידו.
המשחק לא היה בעדיפות הראשונה שלו, למעשה הוא לא עניין אותו בכלל. אך הוא הבטיח למאמן שיבוא, וידע שאם לא יבוא המאמן יהרוג אותו באופן הכי טכני שיש.
לאחר שסיים להתלבש בלחץ בלתי אפשרי, הוא נעל את נעלי הספורט שהגיע איתם. הוא לא תכנן להישאר כל הלילה, אולי חצי ממנו אחרי פעם אחת של סקס.
"לעזאזל...אני מאחר!" מלמל לעצמו, מקלל את עצמו שנחשף עם דיוויד ונרדם איתו. וחיפש את התיק שהשאיר
"איפה התיק המחורבן!?" חשב בעצבים ורץ בבית בלחץ. וכשמצא אותו, נאנח בהקלה והניח אותו על כתפו.
"טוב...אני מניח שאני מוכן. פחות או יותר.." מלמל וחזר למיטה בהצצה אחרונה בדיוויד שישן במיטה. מחייך לעצמו ובה ללכת אל הדלת כשנזכר במשהו נוסף שרצה לעשות.
"נ..נכון. רציתי לעשות גם את זה..." חיטט בחפציו של דיוויד עד שמצא שני כרטיסים שרצה בחיוך שטני ואת הנייד שלו.
"זה רק לוודא שתחזור אליי, דיווי." חשב והניח את שני הכרטיסים בתיקו, מעיין בנייד שלו והכניס את המספר שלו. שולח לו הודעה
"יש לך את המספר שלי.
            ביי לבנתיים, דיוויד :)"
בגיחוך שובבי, הוא הניח את הנייד שלו מול מיטתו של דיוויד ויצא בריצה החוצה. עושה את הריצה של חייו להספיק למשחק שכבר התחיל בלעדיו.
הוא הצליח להגיע באיחור של עשר דקות למשחק, אך עדיין קיבל נזיפה מהמאמן שגער בו איך הוא מעז לאחר ליום שכזה. אך קופר התעלם ממנו וזרק את התיק על הספסל, רץ למגרש בהתרגשות
"מצטער המאמן. לא יקרה שוב.." קרץ לו והצטרף למשחק מבלי להתייחס למאמן הזועם ששלח לו כמה קללות.
הוא לא ידע איך להסביר זאת, אך למרות שלא ישן לילה שלם הוא חש באנרגיה מחודשת ורעננה שמילאה את גופו. יותר מכל הפעמים שבהם היה עם כל אחת אחרת בחייו.
וכמו שחשב, רייבן אכן הצטרף למשחק וחייך אליו כשהצטרף סוף סוף.
"היי..אני רואה קיבלת זריקת אנרגיה רצינית היום, קופר."  אמר לו תוך שעקב מאחוריו אחר ריצתו.
מבחין בחטיפת הכדור ע"י קופר במהירות כל כך גדולה עד שהפתיע אפילו אותו. וכבר היה קרוב אל הסל, קפץ והכניס את הכדור עוד מבלי שהספיק להגיע אליו.
"כן. אני הולך לנצח את כל המשחק הזה היום!" ענה קופר בגאווה.
ושניהם התחילו לשחק בעבודת הצוות שהיו רגילים אליה. למרות שקופר, מעבר להתנהגותו המוזרה של רייבן הבחין גם שמהלכיו במשחק היו מעט משונים הוא לא התייחס לזה כל כך. במקום, הוא התרכז יותר במשחק עצמו ובאנרגיה הגדולה שקיבל ממקור שלא היה ידוע לו. והם ניצחו כמובן.

המשך יבוא...