סיפור יואי בהמשכים

פרק 5

לאחר הניצחון המרשים שקופר לקח על עצמו, הוא תכנן להתאמן עם רייבן עד הלילה.
הוא חש מאושר ונרגש, אך גם חסר מנוחה בלתי מרוסנת. הוא ידע שהוא חייב להוציא אנרגיה במקום שנוח לו, שם הוא לא יצטרך לתכנן כלום או להיות על המשמר רוב הזמן. וחש שהפסיד משהו איפשהו בתוכו. הוא ידע שהוא חייב לחזור הביתה ולסיים עם התוכנית שהתחיל, אבל הוא היה עצבני מדי בשביל זה. אז הוא נשאר רוב היום במגרש, במקום הנוח שלו.
רייבן נראה לו מוזר שוב, אך באופן הרבה יותר גרוע מאיך שהוא היה בשבועות הקודמים.
קופר בחן אותו ביותר תשומת לב הפעם, אך לא ידע איך לשים על זה את האצבע. אז הוא פשוט הניח לזה לבנתיים.
"אתה יודע...אני חושב שאני הבנאדם הכי נורא עלי אדמות." אמר קופר כבדיחה שהיתה חצי אמיתית מבחינתו, בעוד הם ממשיכים לנגוס במאכלים שהביאו לעצמם. רייבן רק חייך והביט באוכל שלו
"אתה לא יודע כמה טיפוסים הם רעים עד שלא ניסית. יש כאלה גרועים יותר." קולו היה רגוע, אך משהו בקולו היה מטריד. כאילו הוא מדבר לאוויר או למשהו דומם.
"אין סיכוי, אני הכי גרוע!...משום מה, אני לא מתחרט על זה בשיט. זה מוזר?"
"מי אמר שהחרטה זה מה שחשוב בחיים האלה?. בסופו של דבר, כולנו אנשים מגעילים רק ברמות שונות." אמר רייבן בשקט שתפס את קופר במבט משתהה והם חזרו לאכול בשתיקה. קופר לא ידע איך להגיב על זה, ותהה עם רייבן נכנס לדיכאון או משהו שדומה לזה. לאחר שסיימו את הארוחה, רייבן קם לאסוף את דבריו לתיק שנח לידו.
"היי רייבן, אנחנו לא מתאמנים היום?.."
"כ..כן..יש לי כמה...דברים לעשות." מלמל רייבן בקול חסר בטחון תוך שהפנה לו את גבו לסדר את תיקו. קופר הרים גבה
"מה קורה ? זה בחיים לא קרה בעבר. טוב, אולי יש לו כמה סידורים אבל..." תהה וגירד את ראשו בעצבנות
"ט..טוב. אני מניח שאין ברירה לגבי זה. אז נשחק בפעם אחרת." בקול מעט אדיש כשרייבן הנהן לו והחל לעשות את דרכו ליציאה עם חברי הקבוצה האחרים. קופר הביט בו הולך בבלבול ונשכב על ספסל הצופים עם יד מאחורי ראשו.
"אני מרגיש כאילו...אני באמת מפספס משהו כאן. מממ..." הוא תהה אך ככל שניסה יותר לעסוק ברייבן הוא חש שאלו ענייניו הפרטיים. הם היו רק חברים לכדורסל, ולא יותר מזה. והוא כיבד אותו על זה, בדיוק כמו שהוא ידע שרייבן יכבד אותו בחזרה בענייניו הפרטיים.
אך עדיין היה משהו שהציק לו, משהו מוזר. הוא פלט אנחה נוספת וקם על רגליו, משחק עם עצמו תוך שניגב את הזיעה ממצחו עם זרועו.
מחשבתיו נדדו למה שעניין אותו באמת, דיוויד. מחשבות רבות באות והולכות במעגלים, אך במיוחד התהייה איך דיוויד הולך לקחת ממנו חזרה את מה ש'גנב' ממנו. לוודא שישוב אליו. זה הצחיק אותו כמה פתטי זה היה לעשות את זה, אבל זה כל מה שעלה לו בראש.
זה נתן לו הרבה אנרגיה לבזבז אך גם רעד מסוים שהרגיש שהיה נחמד בגופו. הוא ניצל אותה היטב למשחקים ולטובת הקבוצה שלו, למרות שידע שהיא תיגמר בקרוב.
"טוב...מה שזה לא יהיה, אני לא יאשים אותו." חשב וקלע לסל בקפיצה.

המשחקים הבאים היו יותר רגועים, למרות שהקבוצות היריבות היו קצת יותר קשים מהקודמים.
אך זה לא רק לא הפחיד את קופר, הוא לא לקח אותם ברצינות כלל ושיחק בשאננות שהרגיזה את חבריו האחרים למשחק. דבר שגם לא הפריע לו חוץ מסגנון המשחק של רייבן שהשתנה פתאום. זה הפריע לו יותר מאשר עזר לו. ומתי שהוא באמצע המשחק הוא אפילו צעק עליו
"מה אתה עושה אידיוט?!!..אתה מנסה לגרום לנו להפסיד?!"
כולם הביטו בו כאילו אמר משהו לא במקום, אך הוא שלח להם מבטים מתגרים ונתן לרייבן מכה לראש בידו, גורר אותו אחריו אל המקום בו היה המאמן שהיה בשוק.
"מה עובר עלייך, אחי?!..ברצינות, למה אתה משחק ככה?! זה לא מתאים לך בכלל!" אמר לו ברצינות תוך שרייבן שלח בו מבט מופתע לחלוטין.
"איך הוא לא שם לב?! כל האחרים שמו לב!" חשב בעוד יותר עצבים שעלו מתוכו.
"ב..באמת? אני משחק שונה??" בקול שבאמת היה מבולבל וחסר מודעות מוחלטת. זה עוד יותר הרגיז את קופר שהניח את ידיו על כתפיו ברצינות.
"עזוב, פשוט תשחק כמו תמיד, אוקי?." התפרץ במהירות וחזר למגרש.
אך למרות כל מה שאמר, רייבן לא שיחק כמו תמיד. למעשה הוא שיחק הרבה יותר גרוע ממקודם. דבר שנתן לו רצון לזרוק עליו את הכדור בתוך הפרצוף מאשר לסל, אך הוא נאנח בייאוש במקום.
וכך חלפו להם שבועיים, קופר ידע שהאנרגיה שלו אוזלת אך הוא היה מרוצה. אם היא תיגמר, אז היא תיגמר כמו שהתחילה. הוא לא חשש מזה או התכוון לעצור את זה.
למרות שלא רצה להודות בכך שהלילה עם הבחור היה נפלא במיטה יותר מכל אישה שהוא אי פעם היה איתה, הוא התחיל להתייאש.
הוא החליט לוותר ולאמץ את העובדה ההגיונית שדיוויד לא יופיע מולו אי פעם. הוא רצה לקבל את זה, ולהאמין שזה לטובה. אך עדיין, הוא לא יכל להימנע מהאכזבה שחש סביבו שגרמה לו לחוש צביטה קטנה.
היו להם שתי משחקים ברציפות אותו יום, והם הצליחו לעבור את הראשון איכשהו. קופר הרגיש את הזיעה נופלת מפניו על רגליו בזמן ההפסקה שלקחו בין המשחק הראשון לשני. הוא לקח נשימה עמוקה והחל לאכול את המעט שהספיק לקנות לעצמו בשתיקה, רייבן חייך אליו
"אז מה?...האנרגיה מהסקס נגמרה?" שאל רייבן בגיחוך תוך כדי שטרף מקלות עץ דקות משוקולד בקופסא קטנה.
"זה לא ענייניך. ותפסיק לשחק כמו מסומם." צעק עליו ונתן לו אגרוף בכתף בשובבות.
"אני לא! אני משחק כמו תמיד...אתה היחיד שאומר את זה." הגן על עצמו והושיט לו מקל משוקולד.
"תפסיק לזבל את השכל!! אם זה בגלל שאתה חושב שאני חזק מספיק לנצח לבד או שאתה סתם עצלן. בכל מקרה, תפסיק עם השטויות. ברצינות!" אמר קופר בעצבנות ולקח את המקל שהושיט לו. דוחף לפיו ומחזיק אותו באוויר כאילו עישן סיגריה.
"אמרתי לך כבר, לא שיחקתי שונה ממה שאני משחק בדרך כלל." הגן על עצמו ונגס בעוד מקל. קיבל בעיטה קלה
"בולשיט!..אגב, החרא הזה טעים." העיר ולקח לעצמו עוד מקל בלי לשאול, תוך שרייבן פלט גיחוך.
"מפונק." העיר
"אני לא...טוב, קצת. רק קצת..." אמר בחיוך ואראה לו קמצוץ באצבעו בעוד רייבן צחק עליו.
הם המשיכו לדבר ביניהם כשלפתע קופר שמע כחכוח בגרון מאחוריו.
"אחמ...קופר אני....אפשר לדבר איתך..לרגע?"
איך שהוא שמע את הקול מאחוריו, חיוך שובבי התפרס על פניו של קופר. יחד עם החיוך הוא חש הקלה גדולה, אך גם עוד קושי שהוא ידע שלא יהיה קל.
"ואני חשבתי שהוא וויתר עליי.." נאנח וסובב את ראשו להבחין בדיוויד שעמד מולם. כמוהו, גם רייבן הסתובב לבחון את מי שדיבר ושלח לו חיוך מזמין
"היי, מי זה? חבר שלך?" שאל רייבן בסקרנות
"כן, אנחנו חברים..בערך" מלמל קופר בחוסר רצון.
"נחמד, נו...תציג אותנו." האיץ בו רייבן תוך שקופר הוריד את ראשו באנחה.
"בסדר קרצייה!. רייבן זה דיוויד, דיוויד זה רייבן חבר שלי לכדורסל." בקול כל כך אדיש וחסר רצון עד שזה נראה כאילו קיבל עונש.
"ה..היי רייבן." אמר דיוויד גם הוא בחוסר רצון מסוים.
"היי, דיוויד נכון? אתה תמיד מוזמן לבוא למשחקים שלנו. זה יהיה מעולה אם גם אתה תצפה בנו." הזמין אותו בקול ידידותי, תוך שחטף בעיטה במותן מקופר שקם על רגליו.
"שתוק קרצייה. בוא דיוויד, נדבר." סימן לו קופר עם ידו שיבוא אחריו, ודיוויד הנהן והלך בהיסוס בעקבותיו. לאחר שהתרחקו מעט מהקבוצה, הוא מצא פינה שקטה שיוכלו לדבר מבלי שישמעו אותם.

"שמע אתה בחור ממש חסר זהירות או אחריות על עצמך, אה?." התלונן קופר תוך כדי שגירד את ראשו.
"מה אמרת?! איך קראת לי?!!" התרגז דיוויד מהדקה שהתחילו את השיחה.
"בגלל שטכנית אתה מופיע מולי, התוקף שלך, סתם ככה לבדך. אני יכול לאנוס אותך שוב, אתה יודע." הזהיר אותו באנחה, כשדיוויד לבש מבט מעוות.
"אתה לא תעשה את זה מול חברי הקבוצה שלך, אפילו אתה לא כזה אידיוט." מלמל בקול משועמם.
קופר שלח לו חיוך מרושע והתקרב אליו מעט
"כן אבל זה לא אומר שאני לא יכול לגרור אותך למלתחות ולעשות אותך שם, נכון?" בקול משועשע
"מ..מה?!..לא!!" נבהל דיוויד עם סומק על פניו, ממהר להתרחק ממנו כמה שיותר.
קופר גיחך כמה זמן והניד בראשו
"אני פשוט אומר...תיזהר יותר בפעם הבאה מאנשים כמוני. הם מסוכנים."
"אנשים כמוך..אתה..." מלמל עדיין במבוכה.
"טוב, אז מה קורה? רצית לדבר איתי?" שאל בחיוך מאושר שהוא לא יכל למחוק מפניו.
"כן, רציתי לדבר איתך מניאק! תחזיר לי את מה שלקחת גנב!!" הושיט לו את ידו.
"אה?..אין לי מושג על מה אתה מדבר." העמיד פנים בקול אדיש, תוך שדיוויד התרגז שוב
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, שקרן! אני יודע שהם אצלך...תחזיר אותם!!"
קופר בהה בו בשתיקה תוך שדיוויד שלח לו מבט מאיים, ולאחר כמה זמן קופר נאנח
"אוקי, אני אחזיר לך." בקלילות. דיוויד לא ידע איך להגיב
"באמת?.." בקול חשדני והעלה גבה תוך שקופר הנהן לו ושלח את ידו אל כיסו האחורי התפור במכנסיו ותלש אותו. חוזר לפנות חזרה לדיוויד והניח כרטיס אשראי עם שמו של דיוויד בידו.
"מה המלכוד?" שאל דיוויד בקול ומבט חשדניים.
"אין מלכוד. למעשה רציתי להחזיר לך אותו, כי אני לא אצטרך אותו בכל מקרה. יש לי מספיק כסף בשביל עצמי, אני לא צריך את שלך. יש לי משפחה עשירה אחרי הכל. ולא השתמשתי בו, אתה יכול לבדוק אחר כך אם אתה לא מאמין לי." ענה קופר באותו קול קליל ויומיומי שהרתיח עוד יותר את דיוויד.
"אז למה לקחת אותו מלכתחילה אם אתה לא צריך אותו, אידיוט ?!!!" צעק עליו וכמעט הפנה את כל המבטים של חברי הקבוצה אליהם עם צעקתו.
"אה?...זה ברור לא?" בקול מובן מאליו.
"לא, זה לא ברור בכלל!!" נזף בו כשקופר גיחך.
"רציתי לראות אותך שוב, אז לקחתי אותו כדי שתבוא לראות אותי. אבל לא חשבתי שזה למעשה יעבוד." אמר יותר לעצמו מאשר לדיוויד.
"מה לעזאזל...עם זה?! זו סיבה מטומטמת, אפילו לשקר כזה!." במבט מעוות
"זו האמת. אני לא רואה אותך כזה מקורי כשבאת לקחת אותו ממני." אמר קופר בבוז ושילב את ידיו.
"ואיך בדיוק אני לא מקורי בזה?!"
"זה היה מטופש ומסוכן לבוא אליי פנים אל פנים. יכולת לשלוח במקום את החברים שלך להרביץ או לאיים עליי. אפילו יכולת לבקש מאחד חברי הקבוצה שלי ולחכות במקום פשוט להופיע. יש הרבה דרכים אחרות אבל...זה מה שעלה לי כרגע." אמר תוך שהניח את ידו על סנטרו בתהייה. דיוויד שתק דקה ארוכה במבט מעוות שוב ולא מאמין שהוא למעשה שומע את זה.
"הדרכים שאתה מציע לגמרי הזויות, שתדע."
"אבל בטוחות הרבה יותר." העיר בחיוך
"מה שתגיד דביל!. מה עם הכרטיס סטודנט שלי?!" הושיט שוב את ידו.
"אה..הוא לא אצלי." אמר בקול קליל שוב, כשדיוויד שוב איים עליו במבטו.
"תחזיר אותו או שאתלונן עליך למשטרה, גנב אונס שכמותך!!" הרים עליו אגרוף זועם אך נקטע כשלפתע חברי הקבוצה של קופר קראו לו לשוב למגרש מרחוק.
"אהה? כבר??...שיט. מצטער, אני חייב לחזור למשחק הבא. אבל היה נחמד לראות אותך..באמת נחמד."  
"לא אתה לא! תחזיר לי את כרטיס הסטודנט שלי, עכשיו!" דרש דיוויד וחסם את דרכו.
"אני לא יכול, הוא לא אצלי." מלמל במהירות ועקף אותו
"מצטער.." קרץ לו וחזר אליהם, מתחיל את המשחק מבלי להביט אחורה.
"חתיכת...מניאק!!" מלמל דיוויד תוך שרעד מעצבים.

המשך יבוא...