מגששת את דרכי בשכונות מוכרות,

לא רחוק מידי; בטח לא קרוב.

יש ריח של סופגניות ואפיפיות באוויר,

הזכרונות ערים.

המקום הזה היה הבית שלי, עד ש, עד לא מזמן.

אולי האושר נערם בין ידי ברחוב הזה,

אולי כאן איבדתי את היוהרה.

שם הייתי מתהלכת עם צמה ארוכה,

שמלה תכולה עם פרחים לבנים

וקול של ילדה.

הייתי מחברת שירים,

מחלקת תפקידים,

עולה לקומה רביעית בשביל,

יורדת לקומה ראשונה לשֵׁם.

כולם ידעו את האמת - 

הייתי ילדה מעצבנת.

חכמה מידי, 

ממוצעת מידי,

מכוסה בשכבות, בחלומות מוזרים,

עם זוג עיניים תמימות

והמון יומנים.

הייתי המבוגרת האחראית גם כשהיה אסור לי

לחצות את הכביש לבד על-פי חוק.

הן היו מבקשות ממני, ואני הייתי אומרת

לא.

הן היו שואלות אותי,

ואני הייתי מחושבת.

אהבתי לשלוט בגורלי 

לפני ש, וגם אחר כך.

עכשיו אני מזמזמת משהו

ופתאום חושבת על אסף הראשון.

ילד ממוצע

שנע בין אלוהים לפרויד וניטשה וחי חיי יוקרה - 

בא ושיבש לי את הנשמה.

הוא לימד אותי להיות וטרינרית של נשמות,

ואני הקשבתי לו; צללתי לעומקים של צינורות חלולים.

הוא היה נוגע בקיום שלי בעדינות יתרה,

אבל תמיד הרגשתי את זה, כמו ליטוף על ברכי בזמן קיבעון עיניים.

לא ממצמצת קודם.

הוא ליפף את הנפש שלי על כף היד והזרוע שלו,

כמו ספגטי מאסיבי וארוך,

ואז משך בעצמה

ועקר.

פתאום התעוררתי בבוקר עם תחושת מועקה מוזרה,

והתקרה הסתובבה לי, התערבלה לה.

הכל מתבלבל.