"כבר לא עניין אותי כלום", ספרה המנחה החרדית על הבת שלה, "רק רציתי לראות אותה נשואה. והיא, מסרבת לכל בחור שמכרכר סביבה. כמעט התייאשתי, אבל אז אלוקים נענה לתפילותיי, והיא מצאה את החיבור שלה. אין מאושרת ממנה".

"אני לא מאמינה במוסד הנישואים העכשווי" אמרתי בקול.

החדר השתתק. הפנים של כולן הופנו אליי, ועיניי שלי נפלו מטה. הופתעתי גם אני.

"נישואים בין גבר לאישה אמורים להבטיח מחויבות, בניה, השתדלות. כתוב בבראשית "והיו לבשר אחד", לא "וטעם מבשר אחד ואמר: כשאתה אוכל סטייק כל היום, לפעמים בא לך פרוסה עם שוקולד, כה אמר אנונימוס". נישואים אמורים להוות נקודת מפגש בין שני אנשים שונים שמצאו מכנה משותף שברצונם להרחיב, לחלוק ולהוקיר, כל זמן שנשימה באפם. אבל מה נישואים שווים היום? האם הם מבטיחים אמון? האם הם מבטיחים אהבה? האם הם מהווים מחוייבות אמיתית?"

"ההורים שלך נשואים?" שאלה המנחה.

"באושר" השבתי.

"ההורים שלך מבוגרים?"

"לא, הם בשנות ה40 לחייהם"

"חווית התעללות מצידם?"

"מעולם לא"

"חברות שלך רווקות?"

"נשואות כולן"

"והן מספרות לך על סבל צרוף?"

"לא, הן זורחות ושמחות"

"אז איך, תסבירי לי, איך הגעת למצב כזה שאת אומרת משפט מחריד שכזה?"

"אולי תסבירי לי את. אמרת שלא עניין אותך דבר מלבד לראות את בתך נשואה. ואני שואלת את עצמי, למה לא אמרת שהדבר שעמד לנגד עינייך היה אושרה של בתך? האם היה דחוף לך לחתן אותה כדי לנכס לעצמך עוד הצלחה? האם זו דרכך להגדיר עצמך כאימא מוצלחת?"

היא שוב השתתקה.

"את מבינה? אני חושבת שאיבדנו משהו בדרך, משהו מהותי. אם את עומדת במקום שבו נישואים מגדירים הצלחה, אני עומדת במקום שבו נישואים מגדירים החלטה, אבל לא מבטיחים ערבון או הצלחה"

"אני מאוד מצטערת בשבילך" היא אמרה לי. "הדברים שאת אומרת חורים לי מאוד".

-

אני לא יודעת אם אתם מבינים מה אני אומרת לכם.

יושבת בחורה מבית דתי בתוך קבוצה של שיעור ביהדות, ופולטת מתוכה שד איום ונורא. נוגעת בטאבו ומורידה אותו לקרקע. מדברת על מה שאסור להגיד בקול, כי אם מישהו ישמע, זה אולי יהפוך לנכון. 

ראיתם פעם בחורה דתייה שלא מאמינה במוסד הנישואים? זה הזוי כמו לראות זברה עושה סנפלינג ויולדת חתולים בצורת כלב.

המנחה תופסת אותי בסוף השיעור, והיא כמעט מבכה על כתפי. מתחננת שאוסיף נדבכי אמון כדי לחזק את יסודות הבנייה.

אני מביטה עליה ושואלת אותה - האם היא באמת חושבת שנישואים מביאים אושר, והיא עונה לי שכן. אני מחייכת בעצב. "אושר לכמה זמן?" אני שואלת אותה. "לנצח", היא משיבה ובולעת את הדמעות, כאילו פגעתי לה בעצב חשוף. "איך את יכולה לומר דבר כזה? האם יש חיים בנצח?". "כמובן שיש חיי נצח" היא אמרה במבט מבטיח. "אין שם נשימה ולא אהבה', בנצח הזה, אז איך את מבטיחה לי אושר? הרי אין שם בכלל מודעות". 

היא נראתה שבורה.

הדברים שאמרתי העציבו אותה באמת. גם אותי. האמת שורפת, והיא לוקחת איתה כל תקווה למשהו אחר.

כן, יש אנשים מאושרים, אבל לא בגלל שהם התחתנו, אלא בגלל שהם בחרו להיות מאושרים ובגלל שהם מודעים לעבודה היומיומית שנדרשת כדי לתחזק אושר בר קיימא.

"אני לא נגד נישואים" אמרתי לה, שלא תבין אחרת. "אני פשוט לא מוכנה להמשיך להאמין שהאושר, הנחת או המרגוע מגיע עם הטבעת. אם הם מגיעים איתה, הם יעזבו כלעומת שבאו. אני רוצה לבחור זוגיות מתוך, ולא כדי. מוסכמות חברתיות שכאלה מדרדרות דור שלם לחיי בורות ותסכול".

"יש לך אמון בבני אדם?" היא שאלה ביגון, כמעט בתחנון.

נשמתי עמוק, וחיכיתי רגע. "אין לי אמון במודרנה" תיקנתי לבסוף. "אין לנישואים איך להצליח באור המודרני, כי האור המודרני מקדש את בחירת האלטרנטיבה הטובה ביותר בכל רגע נתון. היום אני האלטרנטיבה הטובה ביותר, ומחר בחורה בלונדינית עם רגליים גפרורים תחליף אותי. המודרנה מקדשת ריגוש תמידי וחוצה כל קיבעון. המודרנה יוצרת בכל יום אינסוף אנורקסיות שמקדשות את חייהן בצימוקים ופירכיות, כשהן שונאות את רבע העוף שהן עצמן. אנשים גוועים ברעב בעידן של שפע, הן פיזית והן רוחנית, ואת אומרת לי שלא נרגעת עד שחיתנת את הילדה שלך? למה זה הופך אותך? למה זה הופך אותי? ויותר מזה, האם את מבינה מה אני אומרת לך?"

-

חזרתי הביתה עם לב קרוע.

אף פעם לא אמרתי מילים כאלה בנושא הזה. אפילו לא ידעתי שאני חושבת ככה. זה בקע ממני בלי אזהרה, לפתע פתאום. מן אמת פנימית שאסור לדבר או לחשוב או להודות בה - התפרצה לנגד זרים. אמת כאובה, יש לציין. אמת מייסרת.

והרי מה שאמור להפוך בחורה לאישה טובה, הוא מידת האחריות שלה, חכמת החיים שלה, האהבה הפנימית שלה, סדרי העדיפויות הנכונים שלה, בריאותה ושלמות נפשה. איך זה שהיום לא נשארה חשיבות רבה לכל אלה? איך זה שהיום זה כבר לא העיקר ולא מה שמספיק? ואיך, בהתחשב בעובדה שאנחנו ריקים מתוכן, אני אמורה להשתכנע ולהאמין שנישואים יצילו את נפשי המתפתלת? איך זה שאני יושבת מול בחור בוגר "הסדר", והוא אומר לי "תשמעי, אני נוטה לצאת עם בחורות בהירות וגבוהות, כי את רואה אותי, וצריך להשביח את הגזע"?

שאלתי אותו, אגב, אם הוא מתכוון ברצינות. "ודאי" הוא ענה לי, "כל אחד ומה שהוא אוהב. אני בן 28, תמיד אהבתי ותמיד אוהב את המראה הקר והאירופאי הזה".

"אתה לא שואל את עצמך איך זה שאתה בן 28 ועדיין לא מצאת את אשת הקטלוג שלך?" שאלתי אותו.

"לפעמים."

"מצאת תשובה?"

"כן. אין הרבה בחורות כאלה"

"לא." תיקנתי אותו, "אתה לא מוצא, כי אתה לא מחפש אישה באמת. אתה מחפש כרטיס ביקור. ואין אף בחורה אינטלגנטית שתסכים להיות חתיכת נייר בשבילך".

-

"אולי אין לי אמון בחינוך המוצע בעידן המודרני של שנות האלפיים", אמרתי למנחה ההיא רגע לפני שנכנסתי לרכב. "הוא יוצר חיות פרא במקום גברים, ויענים עם ראש בחול במקום נשים. אני מאד אוהבת בעלי חיים, אבל אני מאמינה שמקומם בטבע, לא במיטתי."