אהוב שלי.

אני מקפלת את השמיכות וחושבת עליך...

לפעמים האושר זולג מתוכן, לפעמים גם ההתרגשות והגעגוע.

אני רוחצת את ספלי הקפה וחושבת עליך...

לפעמים אני מתפרצת בצחוק, מאיזה זיכרון שעולה בראשי.

אני אוספת את השיער מול המראה, ומדמיינת את בבואתך המשתקפת ומחבקת אותי מאחור, נושקת לי על הרקה.

אני מחליפה מנורה, ונזכרת שפעם נשברה אחת כזו בכף היד שלך.

אני קולפת תפוחי אדמה ומחכה שתעיר לי שכדאי לאפות במקום לטגן. אני רוצה לרקוע ולומר שמתחשק לי אחרת.

אני יושבת על הספה ומנסה להתרכז בעיתון...

לפעמים זה מצליח.

אני מתצפתת מהמרפסת העליונה, ומחפשת את הראש שלך. את הקריצה. את הנפנוף של היד. את הריקוד הטיפשי שיגרום לי לצחוק עד מחנק.

לפעמים הלב שלי מחסיר יותר מידי פעימות, ואני מתעלפת.

אני מתעוררת לאט, במקום לבן,

וזה לא אתה שרוכן מעליי ומחליף את שקית הנוזלים באחרת.

אני שומעת את נקישות הקלידים שכבר מעט חורקים, וזה לא אתה שמנגן לי,

לא אתה ששר.

זו רק אני, בתוך הריק המונוטוני, שמנידה את הראש לכל מי שמבקש,

זו רק אני, שאומרת לא. שאומרת די.

החשבונות על השולחן, ואני סוגרת את כולם בטלפון אחד.

רק החשבון שלי איתך עוד פתוח, למרות ששילמתי.

הוי, שילמתי.