לא, לא.

לא נלחמת בחרב ולא באש ולא עם צבא.

לא מתעקשת,

לא מנסה,

לא משתדלת.

לא מתחננת.

לא משכנעת.

לא.

לא, לא.

אני מחייכת את החיוך הזה שלי,

וקורצת,

מהנהנת הנהון אחד קטן, כמו אומרת 'תודה',

וממשיכה לטייל.

ממשיכה לחייך.

ממשיכה לספר את חיי.

ממשיכה לכתוב.

כן.

כן, כן.

השמיים מסתכלים עליי ואני שואלת את עצמי אם הם רואים אותי כמו שאני רואה אותי.

שואלת אם השמש זוכרת שחם לי, אם היא מתחשבת;

אם החורף שלי יגיע וירקוד על גב שלולית.

אם האושר שלי כבר כאן, ואם ככה קוראים למה שקורה לי עכשיו.

הקור הזה מייאש אותי.

אני מתסכלת פנימה לתוכי ומתביישת. לפעמים אני כל כך הרבה מידי,

ולפעמים אני שקית מניילון.

הכל כל כך אחר,

שונה.

אני לא מפחדת להפחיד אתכם,

אני מפחדת לגלות שנתתי לכם סיבות לפחד, ובכל זאת -

אתם עוד כאן.

-

אני יושבת ומסתכלת עליך מסתכל עליי.

העיניים שלך עייפות, מאושרות, כאלה שמחכות לאהוב באמת.

לפעמים אני רוצה כל כך לתת לך כל מה שאפשר.

הייתי רוצה להיות פחות מובכת, 

הייתי רוצה לראות אותי כמו שאתה רואה.

אני קוראת את המילים שכתבת רק לי ומחייכת לעצמי...

כמה פחד ורגש וחום וחששות...

איזה גבר שבגברים.

איזה דבר מיוחד אתה.

-

אבא, אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי, ככה סתם. אבא, טוב?

אבא, אני רוצה להיות בטוחה בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב,

שכל מה שאני עוברת בדרך יהפוך חולשה - לעצמה גדולה.

אבא, אני רוצה לחזור אליי, למצוא אותך שם, איתי. 

במקור שלי, אני 'טוב גמור' אבא, ושם אני מאמינה בעצמי.