אנושיות רבה גלומה בפינות הצער והיגון, הכאב והקושי.

מתמיד התחברתי יותר לאנשים שמחוברים יותר לצד הזה של המטבע. טרגדיות תמיד נראו לי מרשימות יותר.

אולי זה טמון בעובדה שרק בני אדם מסוגלים להתמודד עם סטרסור או פגע בדרך שאינה מובנת מאליה.

בבית הספר היסודי - החברה הכי טובה שלי הייתה הבחורה הכי מוזרה בכיתה. היא הייתה לבנה כמו סיד, והשיער שלה היה בצע זהב מבריק. תמיד היא נראתה לי כמו איזו רוח רפאים שנגלתה אליי. 

בבית הספר התיכון - נוספה לי חברה מוזרה נוספת. היא הייתה חובבת מטאל, לבושת שחורים, היו לה המון נמשים ומעט חלומות, היא הייתה קצת אובדנית ואחרת. עד היום אין לי מושג בדבר הנטיות המיניות שלה, כי היה לה מזה ומזה.

בשירות - נוספה לי חברה אתיופית. היא הייתה שמנה ומצחיקה, והיה לה סיפור חיים הזוי. היא הגיעה "עד לרמת גן הגדולה מאשפתות רמלה". ככה היא תמיד הייתה אומרת. היא הייתה מבשלת מעולה והיא תמיד הייתה שופכת את האפר של הנרגילה בשירותים.

בעבודה - נוספו לי חבר ערבי אחד וחבר הומו אחד. החבר הערבי היה מספר לי על הקושי בלסגור את החודש כמיעוט במדינת לאום כמו ישראל, והחבר ההומו היה מציע לי להתחתן כדי שלא יצטרך לחטוא שוב ושוב.

באקדמיה - החברים הכי טובים שלי היו: חוזרת בשאלה רדיקאלית, גאון עם הפרעת קשב וריכוז חמורה, בחורה יפה עם דימוי עצמי מתחת לרצפה ועוד כל מיני אנשי קצה כאלה ואחרים.

האנשים שיצאתי איתם - תמיד היו שונים בנוף. תמיד הייתה איזו בעיה. תמיד נמשכתי לשם דווקא בגללה. תמיד זה נגמר לא טוב.

יכול להיות שזה אומר עליי משהו.

יכול להיות שזה אומר - שהמשיכה שלי לצדדים אפלים נובעת מרגישות יתר, ו/או מחוסר הערכה עצמית. יכול להיות שזה אומר - שהרבה מהקושי שנמצא בחיי - נבחר על ידי, שוב ושוב ושוב. 

יכול להיות שהבחירה שלי בכל מה שלא ממהרים לחטוף, כי זה פשוט מסובך או מסוכן, קשורה בהרגשה שלי שלא ממהרים לחטוף אותי. 

אני רצוצה עכשיו,

מתוחה, 

אני לא מקבלת כל מה שאני צריכה,

יש מן עננה כזאת שמשחקת איתי משחקים,

והרוח,

אוי הרוח,

היא תמיד בכיוון הלא נכון.