עשר שנים מהיום.

בת 32. נ+2, ועוד אחד בדרך. הריונית.

מתגוררת ביישוב צבעוני ויפהפה, מגדלת שני כלבים והולכת עם נעלי אצבע.

שיער ארוך, מניפה קטנה בצד העין, בטן מבצבצת. 

במרכז היישוב נמצאת הקליניקה שלי. בקליניקה שלי יש מרפים בעיסוק, קלינאי תקשורת, תרפיסטים במוזיקה, אמנות ודרמה, דיקור סיני וטיפול במסאז' ואבנים חמות. חוץ מזה, יהיה שם חדר צדדי שבו אערוך אבחונים לילדים ונוער, בשיטות קצת פחות מציקות מאלה המוכרות בשוק.

הגבר שלי יהיה בחור נפלא. כזה שמנשק בעדינות, ומחבק בעדינות, ואוהב. ומספר. ומפזר את הילדים בגנים.

לגבר שלי יהיו שרירים, והוא יוכל להגן עליי מפני כל איום ושבר. הוא יהיה אבא מדהים ושותף מופלא, הוא ידע לקרוא אותי במבט. הוא יספר לי סיפורים מרתקים, ויגלה לי את כל האמת, ואחר כך נרקום תוכניות בנינו לבין עצמנו.

הגבר שלי יהיה זקוף ומוכשר. הוא ידע לעשות כל מה שאני לא יודעת, ויותר. הוא יסתכל עליי ויחשוב שהבטן הזאת מחמיאה לי ממש. 

עוד עשר שנים - תהיה לי משפחה, יהיה לי מקצוע. כל הבעיות שיש לי היום יראו לי טיפשיות, ילדותיות. אהיה בקשר מצויין עם ההורים שלי, ואמא אפילו תשמור על הילדים כשאצטרך.

אקבל הצעה מפתה ואשקול לנסוע עם המשפחה לחיות שנה בחוצה לארץ. את הפרויקט שלי בארץ ינהל אחי, שיהיה אז בן 25. חתיך, שרירי, אחרי מקד"צ, אחרי שירות צבאי משמעותי, אחרי שנת לימוד באיתמר, וממש לקראת סיום תואר כלשהו, כרגיל בהצטיינות.

אחיות שלי, שתהיינה אז בנות 29 ו17, יהיו אחראיות על הכלבים ועל נעלי האצבע, כי - בכל זאת - אי אפשר ללכת עם נעלי אצבע בכל מקום.

אנחנו נדבר המון והן תאהבנה את האחייניות שלהן בטירוף.

בעוד עשר שנים - יכול להיות שאהיה נורא מותשת. קורה. השגרה יכולה להיות ממש מציקה לפעמים. ועדיין, כך אני בוחרת להאמין, ארגיש טוב. יכול מאוד להיות שאתקשה להתעורר בלילות למשמע בכיות הקטנים, ויתכן שארגיש שאני קורסת תחת עול, ושיהיה נורא קשה למצוא ערב רק עבורי ועבורו, אבל בסופו של דבר, אני אזכור שפעם, כשהייתי צעירה, הייתי נורא אופטימית, ושאופטימיות - היא מנת שחוקם של כל מי שמבין את ארעיות החיים, את משמעות החיים ואת זה שזה לא מנוגד אחד לשני.