קריין: "מנוף עריצות במשל על מערכות יחסים ציוריות ודחפי הפרפקציוניזם הנשיים"
*חיכוך גרונות*
-
ציורים, ציורים.
כתבים, דיוקנים, טיוטיות.
מרחוק זה נראה לך נהדר.
אחר, שונה, קסום. יש טאץ' של פוסט מודרנה, וטאץ' של אבסטרקטיות.
זה מנצנץ, זה נראה כמו משהו שבא לך לתלות על הקיר או לקפל לתוך הכיס, ובאמת, זה כל כך מעניין.
בדרך לציור, את עושה צעדים קדימה.
את פוסעת חרש עד אליו, מחוייכת, כמו מצאת אוצר משכבר הימים.
לפעמים את אפילו רצה.
הציור מתרגש.
אבל אז, כשאת ממש מולו,
את פתאום רואה את כל מה שאפשר לראות רק מקרוב.
המחיקות, הקצוות, החיספוס, חוסר פרופורציה, בעיות הצללה, רשמים של מתחת.
את אומרת לו -
כאן, וכאן וכאן,
וכאן וכאן וכאן,
וכאן,
וגם כאן,
וכאן ושם, ובקצה, אתה רואה?
הציור מצטער, הוא נכמר ומתכנס, כמעט מתקמט פנימה.
'את רואה בי רק את כל מה שלא בסדר!' הוא צועק בלי מילים. 'מה קרה לכל ההתפעלות? האהבה?'.
את מחייכת בעצב.
'כשבאת שמחה כל כך, לא חשבתי שיהיה לך כל כך הרבה מה להגיד! כל כך הרבה ביקורת! את שמה לב לכל פרט שלילי, זה מייאש.'
הציור נשכב על הספה ומטה את ראשו.
הוא מבזבז קצת את הזמן, כך זה מרגיש, הוא יכול היה למצוא קונים טובים יותר.
הם לא היו דואגים יותר ממך, ולא היו איכפתיים יותר ממך,
אבל אולי הם היו מתרגשים יותר. מרגישים יותר.
ואולי, הציור הזה שאת רואה עליו פיקסלים מנומנמים, וקצת חריגות בצבע, וקצת מחסור בגימורים טובים, יבין שאת רואה גם את כל מה שיפה ומוצלח. את פשוט ציירת ביקורתית. את יוצרת. ואנשים שיוצרים, תמיד ישימו לב לפרטים הקטנים שצריך לתקן.
זה לא שאין לך אהבה,
זה שאת פשוט לא מתרגשת. את לא נופלת בבכי חסר תקנה, ולא נשרפת ברגשות.
את לא מרגישה צורך עז להתמלא בחיצים, אין לך כיסופים חסרי תקנה ולא רוח גבית מטורפת.
את אמנית שאוהבת את הקירות שלה, את העבר שלה, את כל מה שגלום בו כאב, כי כאב קל להרגיש. לא צריך להיות אנשים גדולים. את אמנית שאוהבת רק את מה שמוכר, שידוע מראש. את לא יודעת אם זה רעיון טוב כל כך לציור יפה כמוך להסתובב עם ציירת ביקורתית כמוך. כי תמיד, הוא צריך להבין, תמיד - יהיה לך מה להגיד.
-
קריין: "אם יש לכן ציור חשוב במיוחד, ולצידו הרבה מאוד שדים מופרעים בתוך הראש,
תנו חיוך. מספרים שיש הרבה ציירות בעולם.
בסופו של דבר,
החיים האלה קצרים ואבסטרקטיים. תמיד אפשר להתמקד בבלגן שנמצא אחרי השוליים,
ותמיד אפשר לבחור לראות בזה את האנושיות במלוא הדרה."
אני לא יודעת אם יום אחד אפסיק לחפש מה לתקן, אבל אני יודעת שהציורים היפים ביותר שציירתי - נמצאים אי שם בערימת הטיוטות.