כבר מאוחר בכל השעונים, ואני נשארת.

מתוך הלילה השחור משתקפות פניי ומבהירים חלומותיי. אני לא נמצאת במקום תודעתי גבוה כרגע, והקור האימתני הזה כאן לא מוסיף חן.

אני מנסה לחשוב על משהו שפספסתי. אולי בכל זאת לא הסברתי כל עניין, כל פרט. אולי טייחתי משהו, אולי הכחשתי. אולי רציתי משהו ולא אמרתי, אולי ביקשתי משהו במילים הפוכות. אולי הלכתי לאיבוד בתוך כאוס המילים הגדול, או שחזרתי.

אני אוהבת תותים, לא אוהבת מלחמות. אני בעד הרמוניה ונחת, בעד קורולציה מושלמת, בעד סינרגיה.

אלה לא מילים גדולות, אלה האהבות שלי. לא תמצאו עדויות בשום מקום על אנשים שחושבים שאני נהנית מהמידן או מחרחרת אותו.

אני מהבחורות האלה שמצביעים עליהן ואומרים כל מיני מילים מנוגדות - כמו 'צינית, אבל מתוקה', או 'לא רזה מקל, אבל יפה', ו'היא אמנם נראית מאוד ליברלית, אבל היא בעצם קצת שמרנית'. ואני, אני לא מהבחורות האלה שאומרות דברים מנוגדים בכלל.

אני אומרת -

בייבי, אני גבוהה. אני גבוהה בעיקר כי אני מרגישה גבוהה, וקצת גם כי אני גבוהה באמת.

אני דתיה, בלי אבל. אני עושה תשובה מידי יום, ווידוי וכל מה שמקרב אותי לטבע שלי.

אני לא רזה כמו בחוברות של 'לאישה', אני גם לא שוחרת רזון, ואני אוהבת כל מה שיש, גם כשאני צוחקת על זה.

אני מחפשת יציבות, חדות. מחפשת עדינות, רכות, נעם הליכות משונן.

יש לי קורת גג, אי שם בדרום השפלתי, ואני מרגישה בסדר גמור.

לא בא לי לריב, לא בא לי להתעסק בזוטות, לא בא לי להתיימר להציל את העולם. לא בא לי שיאשימו אותי בכל מה שלא עשיתי.

בואו, יש לכם מה לומר לי? תשפכו. אל תשמרו בבטן. אני רוצה לשמוע הכל, גם אם זה יביא ללכתי.

בייבי, אני לא בחורה של ניגודים. אני בחורה של לקחת הביתה ואז להחזיר. אני ספר בהשאלה. אני רומן מותח עם נגיעות של קומדיה ואקשן. 

אני באה, אני הולכת. תמיד חוזרת לפינה שלי, למקום היחידי שבו אף אחד לא מנסה לעשות ממני משהו שאני לא.

הלילות האחרונים נראו לי שחורים מכרגיל.

אולי זה החורף הזה, ואולי זו אני - שתופסת את הראש ואומרת - לעזאזל, איפה הסוף הטוב? איפה הנס?

לפעמים אני נזכרת איך ידעתי פעם את הכל, איך פתרתי פעם כל חידה.

כל מה שנשאר לי מהימים ההם - אלה יומנים קטנים. דפים מפוזרים. ספר. המון שקיות ריקות. שמיכת פילים ארוכה. ומעיל. מעיל שחור שאני מתכסה בו עד והרגליים והקצוות, ורק הראש מציץ. תמיד בשליטה.

אני מבינה,

אני קשה. 

אני לא מתכופפת ולא מבליחה כשרק טוב לי.

אני רוצה שישמעו מה יש לי לומר, מה כואב לי. אני רוצה שיתנו לי לישון טוב, אני רוצה שיעזרו לי לבטא כל תחושה למילים.

אני רוצה להפסיק להרגיש כאילו אני במלחמה אינסופית מול כל מי שאמור להיות בצד שלי.

אני לא מוכנה להסתפק בפחות ממתאים, ואני מאוד משתדלת להסביר מאוד בהתחלה מה יש ומה אין, מה יכול להיות ומה לא יקרה אף פעם.

אסור לבאס אותי בימי שלישי, כי זה יום לימודים ארוך, וכי אני לא ישנה טוב בד"כ בימי שני. אסור להציק לי בכל יום אחר בשבוע.

צריך לשמור על ענייניות, על נכונות, על הרבה יותר מכוונות טובות. אל תספרו לי בדיחות שאני לא מבינה, ובטח אל תסמסו לי אותן. הכל נשמע הרבה יותר גרוע בהודעות טקסט, כי לא שומעים את הטון.

כשאני רוצה להתרחק, זה לא אומר שנמאסתם עליי. זה אומר שאני רוצה להתרחק. אין סאבטקסט, אין כוכביות, אין מילים קטנות. פשוט רוצה לנסוע רחוק, לכמה שידרש, ואז לחזור. כאילו כלום. כאילו לא הלכתי מעולם.

אפשר להחמיא לי המון ואפשר לבקר אותי בלי סוף.

בסופו של דבר, אני עדיין שם בשביל כל מי שצריך אותי. אז שחררו.

שחררו אותי.