אני הולך ולא איכפת לי באמת, או שאיכפת לי - אבל גם מזה כבר לא איכפת.

אני שונא שאת מסתכלת עליי ככה, במבט המתאכזב הזה שלך, כאילו אני הדבר הכי בזוי שיש. ואני בכלל עליון, אני חזק, איך את לא מבינה? אני ביריון, אני רמבו. אני יכול לעשות בך כרצוני. את בובת מריונטה מרופטת וחסרת שימוש, אני מפרק אותך לאבק. מישהו צריך להסתובב בחדר הזה בלי הכרה. מישהו צריך לעוף.

אני הולך ואני לא רואה אותך ממטר. או שאני רואה אותך - אבל רק כשאת לא מבחינה בי.

את בטח חושבת שזה נורא שאני כועס ושונא, את בטח חושבת שבגלל זה אני הולך.

לידיעתך, אם אני כועס עלייך, אני לפחות אוהב אותך. אם אני שונא אותך - אני לפחות מרגיש אלייך משהו. אז קחי, את שומעת? את צריכה לקחת את זה. זה הרבה. זה כמעט הכל וזה כמעט שלך.

אני הולך, ועל הזין. אני הולך, ולא משאיר לך אפילו צל.

את יכולה לצעוק עליי, 

את יכולה למות,

זה לא באמת משנה משהו.

אצלך זה אולי יסנן משהו מהרעל שנתתי לך קצת לפני שהבנתי שכדאי לפורר אותך מאשר להתפורר איתך.

החזק שורד, ואת רואה.

אני הולך, אבל תבטיחי לי שתזכרי שפעם הייתה לזה פואנטה. היו לי דברים חשובים לומר באופן כללי, אני נשבע לך.

את תופסת אותי עייף עכשיו, האן. אני מותש, צרוד. בודד. חזיר שובניסטי אמיתי שנוחר אל הירח תוך התפלשות בבוץ.

אני יודע לקלל אותך ואותי ואת אבא שלי; אל תחשבי שאני חס על מישהו, גם על אבא שלך יש לי מה להגיד. למה הוא לא מתאמץ כדי שתהיי מאושרת, תגידי לי? למה לא איכפת לו? הוא אבא שלך, הוא חייב להיות איכפתי יותר מאדם רנדומלי שפגשת ברחוב. רנדומלי, נגיד, כמוני.

אני, אני לפחות שולח התראות לפני שאני פוגע בך, אבל הוא, הוא מחרבן לך את אילן היוחסין. אני אומר לך, את נפלת עוד לפני שבכלל הכרת אותי.

אני לא אומר את זה פעם ראשונה. שמעת את זה כבר פעם, גם אם זה לא נשמע לך מוכר כעת, במילים אחרות. זה היה 'תעופי', 'תלכי'. את פשוט לא הבנת.

אני הולך, אבל לא לפני שאספר לך שזכית.

את זוכרת, אני יודע איפה ללחוץ ומה להגיד, איך ליצור את המתח, איך לרסק אותו, אותך. אני מכיר את הכל. אני יודע איך לגמור אותך ולקרוא לזה "לסיים", אני שומע מה עושים לסוכריות. אני אומר לך שזכית - כי אני גוש של עיוותים. אני ילדות קשה, אני קולב שבור, אני מלא בכל כך הרבה נשים - שזה צורב על השפתיים. כל כך הרבה עיניים בוחנות, כל כך הרבה ידיים ממששות. אני חבילה עוברת, גם כשאני זה שמעביר את ההילוכים. אני כזה באוטומט.

אני הולך בלי לריב איתך, למרות שאני אוהב את זה.

אני יודע מה את חושבת, אבל אני לא באמת מכור לוויכוחים; אני פשוט אוהב את הכח.

אוהב שליטה.

אני אוהב שאת נכנעת באנקה, ומנסה עוד קצת, ושוב נכנעת בקול שבור. והזיעה הקרה הזאת על צוואר, מתגלשת לך אל החזה היפה. אני אוהב - שאת שורטת ואז מוחה את הדמעה ומתכסה. לא מתחלקת.

אני הולך - גם אם מחר כן יהיה לי איכפת. 

זה בטח נשמע לך פלצני. נו, בטח. אני נשמע פלצני לכולם.

אף אחד לא מאמין לי כשאני אומר שאני מכיר כל נקבובית,

כל מפרק,

מכיר כל תנועה, כל סימן,

ברור לי איך לומר מה קרה לי ומתי, ומאין באה הצלקת.

אני יודע שאני אבין מחר שהיה לי כאן הכל, כי אני מבין את זה עכשיו. הכל זה אף פעם לא מספיק.

צריך מעט ובקושי, שיהיה למה לצפות; צריך שמחת חיים - כדי לא להשאב לחרא הסמיך שהתרגלנו לריח שלו מלילות של ירח מלא.

מחר אני אבין כמה נפוח הייתי וכמה ריק אני ממזמן. בלעדייך.

אני הולך - למרות שהמכתב הזה מחורבן. למרות שהרסת לי את התקווה. לא, בעצם אותה את נתת לי. אני מתבלבל עם הלב.

אני כועס עלייך, אני אוהב אותך, אני שונא,

אני מדמיין אותך יפה.

יפה וטובה. בשלנית יהירה ומעצבנת שעושה אותי רעב.

אני שומע את הקול שלך לפעמים, גם כשעכשיו זה כבר רחוק.

גם אם שנינו בעצם צרודים, עייפים, רחוקים. כועסים.

מחקתי אותך,

את מחקת אותי, אני רואה שאת לא מופיעה.

ויש מן מילים שאסור להגיד עכשיו - 

כמו סליחה ומצטער,

אבל אני בטוח שאת יודעת - שלא הרווחתי שום דבר מזה שאני שותק איתך. לא הרווחתי מזה שהלכתי אז, אני לא מרוויח גם היום.

ובכל זאת, אני פשוט חייב לזוז, חייב לחיות, לנוע, 

ללכת על קו דק דק דק - שקוראים לו - לא אני.

ואם את עוד כאן - אז את בטח רואה, אני סובל.