אני לא מפחדת מהסוף.

אני מפחדת מזה שאתה חושב עליו.

אני לא מפחדת משאלות גדולות שסובבות סביב זמן.

אני מפחדת מזה שאתה יושב מול שעון חול דמיוני, וסופר לאחור.

אני לא מפחדת שידעו שאני איתך.

אני מפחדת מזה שאתה מפחד שידעו מי אני.

אני לא מפחדת לבקש ולהתפלל ולהתחנן לנס.

אני מפחדת שאתה לא מאמין בניסים מלכתחילה.

אני לא מפחדת לומר לך כל מה שעובר לי בראש.

אני מפחדת שאתה לא מסוגל לעשות כך ולכן שומר הכל בפנים.

אני לא מפחדת מהפחד כשאתה נעלם.

אני מפחדת שמשהו יקרה ואף אחד לא יספר לי.

אני לא מפחדת להתעסק בכל השאלות הכי קשות.

אני מפחדת שאתה עוד לא יכול.

-

אתה לא עונה לי עכשיו, וזה קצת מעצבן. זה כאילו שאסור לי לראות משהו. כאילו מסתירים ממני את הצד המיוסר של העולם. וקבינימט, אני המצאתי אותו, אז ממה יש להתבייש? ולמה זה צריך להיות ככה כל פעם?