הרוח מסתובבת סביב עצמה בלהט, עת האנה נסתה לחצות את הכביש הסמוך ביותר לביתה.

היא הרגישה כאילו לקחו ממנה את כל העלים, הפרחים, העתיד. לקחו לה את השיער, הבגדים, הקיום. הכל עף.

כשהיא נושקת לאנדרס על הלחי ומחבקת אותו בזרועות רפויות, היא יודעת שהרוח הגיעה אליה. היא תולשת לה את הלב בכח.

היא מדברת אליו, והוא שותק,

כל כך שותק, שזה כבר צועק - תלכי! אני לא יודע מה לומר לך! 

כל כך שותק, עד שהיא מוצאת את עצמה מדברת כמעט ברציפות 6 שעות שלמות, כי כל כך חשוב לה שהוא ילמד אותה. איתה. 

כל כך שותק, שזה מכריח את גרונה לצרוב ולהמהם. היא נשמעת כמו דוב גריזלי כבר מן הבוקר של אתמול.

היא לא מבינה מה הוא רוצה, האיש הזה, מה הוא רוצה. שיגיד, שיצעק, שיראה לה. שיעשה משהו. 

היא הולכת - והוא לא שואל לאן,

היא כועסת - והוא לא שואל על מה,

היא בוכה - והוא לא שואל מה קרה,

היא צועקת - והוא עוצם את העיניים.

היא אומרת שלא משנה - והוא אומר שבסדר, ואם זה מה שהיא רוצה.

היא מדברת אליו - והוא שותק. היא מדברת לעצמה - והוא שותק.

תמיד שותק.

האנה מסתובבת ברחובות הלחים, ומנסה להתחמק בכל לבה מן השלוליות.

היא רוצה לספר על היום שלה, על החיים שלה, על האמת שלה, על מי שהיא. על כמה שחשוב לה לספוג אנושיות, בגלגול כל כך קר כמו זה.

היא רוצה להשען אחורה ולדעת שהוא רואה את הטבע שלה, רואה אותה. היא רוצה לשמוע אותו אומר לה - 

את חשובה, אהובה. את כל עולמי. את השמש במיטבה, ואת הגשם לעתים. את קשת צבעונית שמתחילה ומסתיימת בין שתי כפות ידיי. אני רוצה שתהיי שלי עד שהנצח יגמר, עד.. שהלב יפסיק את המכונה המשומנת, עד שהקמטים יפרידו בינינו. ספרי לי מה כואב, תראי לי איפה שורף, גלי לי מה אפשר לעשות, אמרי לי איך אוכל להקל עלייך. חבקי אותי קצת, נו, קריר. את כזו יפה כשאת מובכת..., אבל את יודעת שאני אוהב. זה טוב, כי גם אני יודע.

היא רוצה לרוץ הביתה ולמצוא פתק קטן מתחת לדלת. היא משתוקקת לידיעה הזאת - שלא משנה מה כתוב או מצוייר עליו, ודאי זה פרי יצירתו. ודאי זה שם בשבילה, מחכה, כמוהו.

היא רוצה שהוא ידע לשאול אותה,

ידע לענות לה,

יהיה כן, יהיה נכון, ישתף, יחמם, יהיה.

והוא, אנדרס שלה, ובכן, הוא הרבה מאוד דברים,

הוא יפה והוא מתוק ולפעמים הוא גם מצליח להצחיק... אבל שלה? לא, זה קצת הרבה מידי לבקש באמצע החורף.

אולי בקיץ הבא.