אתמול אמא כמעט התעלפה. היא הרגישה לא טוב ולא זזה מילימטר ממיטתה. 

דאגתי שתאכל ותשתה, לעסות את השרירים שכאבו לה ולבדוק מידי פעם שהיא נושמת. חשוב.

כשהצעתי לה לחפש מחליפה להיום, היא סרבה. היו לה כל מיני תירוצים מטופשים כאלה של וורקוהוליות. היא מפחדת שהכל יתמוטט אם היא לא תהיה שם, והיא אפילו לא מודעת לפחד הזה. לאור סרובה, הצעתי שאבוא אני. 

מפאת אופיה של אמי ומוסר עבודתה, היא הלכה לעבודה ולא הסכימה אחרת, אולם בכל זאת - הגעתי איתה לשם והחלפתי אותה. היא רק ישבה בצד וראתה שהכל מפמפם כשורה.

במשך עשר שעות סחרתי בנשמתי ובמיתרי הקול שלי;

הסתכלתי על אמא ותהיתי אם אחד האחים שלי היה מציע כזו הצעה. תהיתי על קיומי ומהותי, על מי שאני, על מה שאני יודעת לעשות הכי טוב.

גחמנית אפלה - אבל אחראית, רגישה, נמצאת. אפשר לסמוך, אפשר לתת אמון. אני הרי תמיד שם. ופה. וכאן.

אני עומדת שם ומסתכלת עליה -

מעולם לא היה בנינו קשר אינטלקטואלי קרוב ומתמיד היו לי טענות כלפי סדרי העדיפויות שלה והאופן שבו היא מנהלת דברים, אבל בסופו של דבר - במאני טיים, אני מוכנה לשים את הראש שלי במקום שלה. אני מוכנה לסבול ולירוק דם - לרווחתה. 

אני מסתכלת עליה, ומיד מביטה לתוכי;

פתאום הרגשתי כל כך חיונית ונדירה. הרגשתי טוב. הרגשתי שאני נוגעת בקצוות של מהות וייעוד ושמחה.

-

אח"כ אבא התקשר.

מישהו קרוב שהכרתי היטב נפטר מדום לב אתמול בצהריים. 

העולם שלי מקבל זעזוע, בעוד אני צריכה לשמור על אמא. לא יכולה להתפרק. לא אז.

ואז זה פשוט קורה,

אני מגיעה הביתה ועולה על ב', שומעת קולות אבל לא מבינה מה שמדברים איתי, ושוקעת.

אני אוהבת את הלילות האלה שהכל סביבי נמרח; אין חדות ואין סיבה, העולם חוצה את המסגרת.

שואלת את עצמי עם מי אחלוק את גוש הפלדה הדוקרני הזה שעולה ויורד עם נשימותיי, ומחייכת. גם הסיפור הזה יישאר הפעם אצלי.