לא מרגישה שום דבר;

לא געגוע ולא כאב, ולא יגון ולא צער, ולא שמחה מיוחדת ולא אושר עילאי.

לא מרגישה גאווה ולא חולשה ולא מפלה ולא השפלה ולא שנאה ולא אהבה. לא מרגישה שום דבר;

אני רואה עצמי כמו שילייה פרודה, כמו על מפתן של חוסר הכרה. מנסה לקפוץ לתוך הבור העמוק שנכרה בין איבריי הפנימיים.

לא איכפת לי ואני לא מוטרדת, וכולם סביבי נראים לי כמי שמתעקשים לסבול.

אני שונאת את היהירות הזאת, את הזחיחות;

שונאת את זה שאני מידמה לאנשים שאני שונאת. שונאת את זה שמתחשק לי לעשות דברים שמתמיד בזתי להם.

שונאת את השפה החריגה שלי, את הטשטוש ואת הנגעים שלי.

יש מעליי תקרה שלא מסתובבת ויש מסביבי צבעים שלא מתחלפים. אני לא מצליחה לקחת הפסקה מהתפאורה העייפה שנמצאת יש מאין.

אני מאבדת דברים בעלי משמעות ולא מרגישה בודדה;

בעולם הגדול אני צריכה להתמודד עם מוחות משונים, עם הטחת רגשות אחרים על צווארי, עם הצרות הגדולות... ואני בכלל רוצה לשכב פרקדן בתוך הקונכייה שלי בלי לשמוע את רחש הגלים.

אני בורחת מלראות את הצדדים המכוערים של הקיום, ונורא קשה לי לקבל חידלונות וקרע. אני מתייחסת להכל כמחזורי, כנשנה, ומפחדת שיום אחד אפחד ממשהו שהגיוני לפחד ממנו. 

לפעמים אני רוצה לא לרצות,

פשוט להיות במקום שנוח בו, שטוב, 

בלי שעון מתקתק ובלי חפצים חסרי שימוש.

רוצה להיות, בלי מחשבות הרות גורל, בלי לעבד,

פשוט להתקיים,

כי קצת נמאס לי לחיות.

אני כנראה האדם היחיד בעולם שמתמיד חי, ופתאום בא לו סתם להתקיים. וגם עם זה - אינני חיה בשלום.