אני כותב לך כי קראת לי אלייך בחלום, אבל לא מדבר איתך באופן אישי כי אני לא בטוח שהחלום ישכנע אותך במציאות. 

אני מרגיש שסוערת סביבך תקופה לא קלה, ולפעמים כל כך מתחשק לי לגרום לך להאמין שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר עבורך, למרות שאין לי שום זכות להבטיח לך דברים שאני לא אחראי עליהם.

את יודעת, 'אנחנו' אולי היסטוריה בעיניך, אני אולי היסטוריה בעיניך, אבל את תמיד רלוונטית (עולם המושגים שלך עשוי לפרש את המשפט הזה כעלבון, אז אני מרגיש שאני חייב לציין למקרה שלא פירשת נכון- זו הייתה מחמאה).

פעם, לפני המון שנים, חשבתי שאת נוצה חלשה. עכברה פחדנית שמחפשת מחסה. ראיתי לנגד עיניי רק אותי, רק אותי ואת הצל השבור שלך. אולי בדיעבד זה סוג של אסון, כי בעצם לא ראיתי את הכח שלך ואת האומץ, את החן הבלתי נגמר, את הטוב והטוהר שקורנים מהעיניים שלך. את היית בשבילי השפתיים הכי בשלות, ומתתי לטעום, היית העיניים הכי יפות, שטבעתי בתוכן, היית כפות הידיים הכי עדינות, שכמהתי ללטף, והשיער שמריח הכי טוב, ששיכר אותי לגמרי, מסתבר. היית, ואת בטח עדיין, אבל.... לצערי לא ראיתי יותר מאלה או מהפחדנות הניכרת.

אני חייב לומר לך שאני מצטער את זה. אני יודע עכשיו שטעיתי, יודע שאת הרבה יותר מפרצוף יפה או מחיה אפורה מרצדת. את אישה מדהימה ונפלאה שצריך לעשות לה מיליון ילדים, כדי להשביח את הגזע ולפרסם את הנס. את הבחורה היחידה שאני באמת באמת יודע שאם הייתי זוכה בה בזמנו, הייתי מאושר למשך שארית חיי. וזה המון, את לא מבינה כמה אני ריק עכשיו. כמה הכל נראה לי אבק.

(שתדעי שאני אומר את כל זה, למרות שאני מניח שתחשבי שאלה דברים פתטיים ותצלבי אותי במכתב שתשיבי לי, אם בכלל).

הרבה כאב אני רואה בך בדיעבד.

כאב גדול ושמחת אין קץ, תרדמת מוזרה של רגשות ותסיסה כמו באודם היין, 

אני רואה עולם שלא נגמר, משטרת איכפתיות כבדה וחכמת חיים חסרת סוף. 

אני מכיר בעומק שלך, מכיר כל שריטה, למרות שודאי כבר סימנת אותי כ"עוד גבר מטומטם בעולם מלא גברים מטומטמים" - ובצדק, ועדיין. אני באמת יודע עכשיו מה ראיתי. הייתי ילד כשבאת, אני מקווה שאת מבינה שהייתי סתם נחות לידך וזה לא התאים לי.

לא יודע למה, אבל חשוב לי פתאום שתביני שהתפקחתי.

צדקת בכל דבר שאמרת, את אשפית.

קלטת אותי בשניה, הבנת אותי בחצי שניה, לא היית צריכה זמן בכלל לעכל אותי. הייתי שקוף, אני והטיפשות שלי.

הרגשתי לא שייך ולא רציתי להתעמק בצד הנכון של החיים. הלכתי על הקל, הברור, הנקי. הסתובבתי וראיתי וניסיתי וחוויתי, והנה את צפה מעל כולם, מעל כולן. יש בך דברים שיש רק בך, ואת נדירה אמיתית. רוב האנשים בעולם, אני חייב להודות, קצת פחות עמוקים ממך, ויהיה לך קשה למצוא משהו טוב מספיק. את באמת טובה הרבה יותר מידי, חכמה הרבה יותר מידי, אנושית הרבה יותר מידי. את תמיד שם, את תמיד את, את תמיד מנסה לספק את כולם, וזה מגוחך. כולם צריכים לפרפר כדי לספק אותך.

צדקת. אני מבין שאין בי שום דבר אמיתי שיכול להחזיק משהו טוב בצורה מושלמת. צדקת. אני עסוק בשטויות, בעולם של שקרים. צדקת, אני מודה, בכל דבר שאמרת עליי, על העולם, על החיים. לא יכולתי להבין את זה, עד שמיציתי את כל החוויות שהיה לי "חשוב" לחוות, קצת לפני שהבנתי שהן לא מועילות לי בשיט.

אני קורא את המילים שלי ולא מאמין שאני כותב לך דברים כאלה.

זה נשמע כמו הצל של הגלגול הבא שלי. מוזר, אחר, משתפך. לא מי שאני רגיל להכיר. אבל לא יודע, מצד אחר, אני כותב בטבעיות.

אני לא יודע למה פתאום חשוב לי להגיד לך שאת אבן חן נדירה ורבגונית. לעולם אל תטילי ספק בעובדת היותך מרהיבה ומושלמת (כן, כן). את אישה אמיתית, עם חדווה אמיתית, עם יושר, עם אומץ, עם עומק. את ה"עולם המתקדם" עבור 99.9 אחוז מבני האדם, ואני אומר לך, יש לך על מה להיות מתוסכלת. זה מחורבן להיות כל כך טוב, כשכל האנשים מחפשים דווקא בינוני.

טוב, אני חייב לסיים עכשיו כי המעמד הזה... מוזר...

רק תדעי שאני מאוד מאוד מאוד אוהב אותך (אוהב כמו שאוהבים אישה, לא כמו שאוהבים שולחן, פרה או בית. כמו שאני מכיר אותך, את בטח שואלת 'אוהב איך?'... או שאני כבר לא מכיר, ואז יצאתי דביל), ומצטער... על זה שלא זיהיתי אותך בזמן.

אהובה, את קשה לעיכול, אבל למישהו יהיה נס, והוא ידע לתפוס אותך בזמן. 

את יודעת שאני כאן, רק... תקראי לי... ואהיה. אני באמת יותר מאשמח להיות הנס בעצמי.

נשיקה באוויר, כיאה לצדיקה שכמותך (זה לא עלבון, אני נשבע!!)

אני."

הו, וול.

איך עונים על דבר כזה?

נמנמ.