אם את רוצה לפרוח - 

תברחי - 

כי הכל נובל אצלי

-

מניחה את המרפק על אדן החלון ומשלחת מבטים מזוגגים אל תאורת הרחוב.

הכל כתום לי, כתום וכחול כהה, כי זה לילה עם פנסים מתמרחים.

לפעמים השאלות הכי קשות - מקבלות תשובות כל כך פשוטות, ולפעמים האור צונח... כן, זה בטח אור הירח.

אבל בעצם, מה שווה כל העולם הזה - אם בסופו של דבר כולם פוחדים מללכת על הקו האמיתי והמפורק הזה, שצורח איזה משהו בשפה זרה שכולם מבינים.

מתגבש רעיון ואני מתנתקת,

אני שומעת ריק כמו שרק אני יכולה לשמוע,

וחלל,

חלל של פצעים וסימונים, ריחות של טבע אחר... ואני...

משתנקת.

סוף העולם, סוף של חלום, ואני מתחילה לקוות שמשהו יקרה לפני שאהפוך ליצור סינתטי שכותבים עליו שירים של עזאזל.

ואין לי את כל מה שרציתי, אבל יש לי את מה שאני צריכה, ומן הוקרה מפחידה מתפלשת לתוכי. אין כעס מהותי, רק עצבות מהולה בתחושות של שייכות, ומזל. איזה מזל - שהכל היה מחורבן כל הזמן.

אני מתחילה להבין שיש אותי ויש את מה שעדיף שאהיה, ובעצם זה כבר לא משנה, כי העפר מתחבר לעשייה, והעשייה היא אני, והאני הוא שולי ביחס לנצחיות ולאמת... שהיא איננה מי שבחרתי לנשק על המצח.

בבוא יומי, ארגמן ושמחות, כן. אלה מילים של מתוך הארה, והנשימות עמוקות. אני יודעת שעליי לצאת, לקחת את התיק הזה ולמשוך אותי, לסחוב בתוך המים, דרך המערה, ולעלות על החומה, ולנצח על האמת שלא מתחלקת בשניים.

יש קולות שקוראים לי להמשיך ללכת,

ואני הולכת היום,

אני הולכת.