התמונות מתחלפות, כך, באיטיות נלוזה, ואני בוהה בהן בלי להביט באמת.

זה כאילו שאני כבר יודעת מה הן רוצות לומר, ואני כבר משתעממת ומיד כועסת על עצמי. 

אני יודעת ששינויים הם עניין שצריך לחבק, אבל זה קצת מוזר עכשיו. יש כמה דברים שעוד לא אמרתי, והם לא יכולים לדבר בעד עצמם. אני כנראה צריכה ללכת עם הרצונות הטבעיים שלי בלי לחשוב איך אסביר אותם.

כולם סביבי מפחדים מהחיים, ולי לא איכפת. אני עייפה מהמרדף ומההסברים ומזה שאני צריכה תמיד דברים שאין, או שיש במקום רחוק מידי.

הייתי שמחה לישון יותר, כן. ושהמחשבות יילכו להציק למישהו אחר.

קירות נועדו כדי להרחיק את התקרה.