בשימוע לא מתוכנן בבית המשפט, מריונטה גילתה שהיא בובה מעיתונים. היא לא הצליחה להתבטא כראוי או שלא הבינו אותה נכון, ובכל מקרה, הידיעה שלבה עשוי מנייר - קמטה את זוויות עיניה.

אם היא תבכה עכשיו - ודאי תהפוך לעיסה. אם היא תצרח עכשיו - ודאי תקרע עד לעמקה. אם היא תשב בדממה - יעטפו בה דג או דגה.

מריונטה ישבה בצד ושמעה הטחות. היא חייכה וכעסה לפרקים, ולא מצאה לנכון לתת לעצמה אפשרות אמיתית להסביר.

העולם מלא במילים של אנשים אחרים, ולמריונטה קצת נמאס. למרות כל מה שנאמר לה, היא יודעת שבובות על חוט אולי הולכות לאן שמבקשים, אבל הן לפחות שייכות למישהו.

-

כשאני חושבת על החיים שלי, אני מעט מתבלבלת. יש משהו מפחיד בהבלחות הדעת, משהו משתק. פתאום הכל נראה כהה, ומיד מבהיר, וכל העולם המשוגע של הלא נודע מתכווץ ומתיישר.

החיים האמיתיים שלי מתחלקים לזמן שבו אני נמצאת לבד ולזמן שבו אני חייבת להיות עם אחרים. כל חיי קיוויתי לא להיות תלויה, ופתאום בפאתי ימים אני מוצאת סדקים בעצמאות שלי.

לקחת בחירות שמעולם לא חשבתי שאקח - זו הדרך שלי לתת מעוף לקיום שלי. לעתים אני טועה ולא יודעת איך לתקן, אבל לפעמים אני באמת מצליחה לשנות חיים. מצליחה לגעת. מצליחה לצקת משמעות.

אני לא זקוקה לאישורים כמו שאני זקוקה לשקט. קולות חזקים מפחידים אותי, מטלטלים אותי. העולם פתאום נראה מאיים וקודר.

בכל אחד מאיתנו יש אש.

הרבה דברים יכולים להעצים אותה - הן טוב והן רע; אהבה וחיבור מחד, תחרות ומידן מאידך. 

אני מוצאת שהמדורה שאני מחזיקה בתוכי היא מייצג הטעויות והגאוות שלי. כך אני מתחממת, קצת נכווית, ובעיקר - משתדלת להאיר.

שאו לפידים והיו אתם. אל תפחדו מהמחיר.