יום אחד את מתעוררת - ומגלה שגילו אותך.

גילו שאת לא מי שאת באמת,

גילו שיש לך חולשות,

גילו שאת חושבת אחרת.

יום אחד את מקיצה מחלום מתקתק - ומבינה שזיהו אותך.

זיהו בשמחה קורטוב של כאב,

זיהו בשלווה את זעם הפחד,

זיהו אותך גם כשהורדת את הפאה והשקים.

יום אחד את חושבת לעצמך, מה יהיה אם השמיים יפלו? מה יקרה אם האושר הרצוף יתחלף בדאגה או צער? 

לילה אחד את בוכה מרורים.

העולם שלך כבר לא רועד כשאת משקרת לכולם שאת מרוצה, העולם כבר לא יוזם מזימות וקריצה.

יש מן פתח כזה מוזר שנכנסים דרכו כל מיני נוכלים ומחשבות, ואת הולכת יחפה על אנשים וזכוכיות.

-

אין אפשר לדחוק אותי, גיליתי את זה כבר בשנה שעברה.

אי אפשר לגרום לי לעשות דברים שאני לגמרי לא רוצה. 

או שאפשר, אפשר ואפשר. אבל אז אני מתרחקת שנות אור.

לא כולם יכולים להסתדר איתי, וזה מובן, אני יודעת היום שזה בסדר גמור.

-

אני תוהה מה מוכנים לעשות בשבילי אנשים שאוהבים אותי.

תחכו בשבילי? תשתנו? תלחמו עליי? תשנו בי? תגלו לי את כל הסודות הכמוסים? תעדרו לי קרקע פוריה להתבטא כראוי? 

תתנו לי מה שאני צריכה? תדברו איתי עם כל הדברים החשובים? תחממו את כפות הידיים הקפואות שלי? תלמדו לקרוא אותי?

איזה דבר מוכנים אנשים שאוהבים אותי לעשות בשבילי, שהוא לא בשבילם?