אין ימים ואין לילות כשהאזעקות מסרבות לחדול. 

כל נפילה באזור מרעידה את הבית, ולרגע נדמה שכל העולם שוקל להתמוטט.

פתיחת סמסטר ב' שלי מתעכבת ביומיים, כמו החזרה מחופשת פורים של ילדי הגנים ובתי הספר. 

אני חושבת על הילדים הקטנטים אחוזי החרדה ותוהה - לאן נעלם היקום המוגן שהבטחנו להם? 

דומה שדפוס היריות של הפלסטינים מזכיר את דפוס יילותדם. צרות בצרורות. הם משריצים עוד ועוד ועוד חומרי נפץ לעברנו, נופלים עשרות על גבי עשרות של טילים, אבל בחדשות מספרים על ילד פלסטיני בן 13 שנהרג בעקבות הפצצות התגובה של צה"ל.

מוזר. חשבתי שכשאתה מתעורר בשלוש לפנות בוקר מצליל אזעקה מתמשך, הצבא ברשות מדינתך אמור לעשות עם העובדה הזאת משהו. אי אפשר לדלות בפינצטה את ה"רעים". לפעמים זה פשוט לא עובד.

נעלבתי.

במקום לספר על אלפני נפגעי חרדה, על הילדים המפוחדים או על עשרות נפגעי רכוש, התקשורת בוחרת להחצין את סיפורי המתים בגדה.

במשך ימים נטבחים מאות בסוריה והעולם שותק, אבל כשמדובר בתגובות הגנה מצידנו - אנחנו נחשבים גזעניים אנטישמיים.

במשך אלפיים שנות גלות חיכינו לרגע בו נוכל לנוח על זרי דפנה במדינתנו, ואמנם עתה - מתנפצים החלומות בפעם המי סופר. יפי נפש מצהירים שישראל אינה הומאנית ושהיא מנסה להשחית את מושגי השלום באשר הם, ואילו אנחנו, היושבים בין ארבע קירות הממ"ד - מבינים שאין דרך אחרת. חייבים להגיב. לא בפלפל חריף ולא בפרופוגנדות ולא באמצעות כתיבת טורים שמאלניים ב"ידיעות" או ב"הארץ".

נמאס לנו לחיות תחת איום מתמשך. השגרה לא אמורה להשתבש בגלל כמה פלאחים שמשחקים פלייסטיישן במכונות הרג. לפעמים המחיר לא קל, אבל מי שלא רוצה להסתכן בהרג אחיו - לא מחולל סיבות לסכנם.

איך זה שתמיד שומעים צד אחד של המטבע, והוא אף פעם לא הצד שלנו?

העם דורש צדק תקשורתי.