בין אזעקה לבין נפילה - עולות המון שאלות אמיתיות כאלה.

אלה שאלות רציניות, ערכיות, לא מתחכמות, שחותכות בבשר.

איפה הייתי רוצה להיות? מי אני? מה יקרה אם יקחו ממני הכל? מי חשוב לי? מי דואג לי? למי איכפת?

כשהייתי קטנה חלמתי אותי קצת אחרת.

פחות בורחת לממ"ד - יותר מתעמתת. פחות מדברת לקירות - יותר משתתפת. פחות נלחצת בטירוף - יותר עוזרת.

חלמתי על קיומי זה בצורה קצת שונה. לא היה ברקע איום ולא היה שבר. לא היו חלקיקי פיסות של רעדה.

חשבתי שבגיל עשרים ושתיים (+) יהיו לי חיים שאפשר יהיה לשלוט בהלך רוחם.

קיוויתי להיות שלווה ומאושרת, בזרועותיו של אביר, ולהתעורר לריח הדרים במושב בגליל. 

ייחלתי לרגע בו אסיים את התואר ואוכל לומר - היי, בעצם בא לי עוד. עוד ועוד ועוד. 

אני עומדת כאן על הגבעה ומשקיפה על ההווה והעתיד הקרוב.

איך הכל השתבש פתאום, איך איבדתי כיוון.

איך.