עכשיו הכל שקט והאור מעומעם. השיער עוד לא התייבש והפנים נפוחים ואדומים.

אני יודעת שאת לא שומעת, אבל את אולי רואה - 

בכינו עלייך המון, בכינו עלינו, בכינו על סבתא - שמסרבת לעכל.

האור צנח כשעוד השמש זרחה בשמיים, ואת נפלת כבובה שנגזרו חוטיה. 

אני כואבת וחושבת עליך, עלינו, על איך נשמור על סבתא - שלא הצליחה לעמוד.

ליוו אותך אנשים רבים בדרכך האחרונה - ונדמה היה שלמרות צניעותך, כולם זיהו והעריכו אותך. 

לא היית שקופה בנוף.

איך אפשר לעכל את המוות - כשהוא חותם את הטבע המבורך - בלי משים? 

איך אפשר להבין את הסוף? איך אפשר לכתוב עליו? איך אצטרך לקרוא לך עכשיו ואיך אבקש - סליחה?

הדמעות קרות והכוח שבור, וכולנו מבינים שלא תשובי מהמקום אליו נסעת - בטרם עת.

לא השארת בעל ולא ילדים, אבל השארת אותנו - המשפחה שלך - המומים וכואבים.

אלוהים נשק לך, אין לי ספק. נפלת לאדמה ללא כאב וללא פחד.

אני יודעת שאת יושבת במקום טוב בגן עדן, כי היית טהורה וזכה כל ימייך.

לעד את חרוטה בחיי,

יהי זכרך ברוך.

דודה תמר אהרון, היפה והענוגה - נפטרה בכ"ח בניסן תשע"ב ונטמנה היום לצד הוריה המנוחים - ת.נ.צ.ב.ה.