אם זה הקיר, אז אני מדברת אליו. מדברת אליו עכשיו, אחרי שדיברתי אליו כל הלילה.

אם זה הקיר, אז אני יודעת את זה - ולחלוטין מכבדת. רק רוצה להבין, רק צריכה לרדת לסוף הדעת.

אם ככה זה נראה, אז זה מה שיהיה, ולא איכפת לי. רק קצת מוזר, ועצוב.

אם השקט מתחיל מכאן - אז זה כל כך מרעיש, עד שצריך לסתום את האוזניים.

אם זו אני, אז זה מה שיש, ואין לי שום דרך להפוך את זה למשהו לגמרי אחר.

ועדיין.

-

אני אוהבת את הסודות שנפתחים בשעות לילה מאוחרות, כך, בין שמיכה לכרית, בין ייאוש להכרה. אני אוהבת להרגיש שאני יכולה להתארך עד אין סוף. 

יש משהו בקיום המושג, שהוא כל כך רחוק ולא מובן - ומדהים ומרטיט ומקסים.

אני אוהבת את הפיוט הזה שמתנגן מתוכי, מן משהו זך וחדש וישן ואחר, עם אניות קטנות שזוחלות על הים.

-

מנערת מעליי את החול,

ומנצנצת.