"למה בחרת ללמוד פסיכולוגיה?" הוא שאל אותי פתאום. הרבה זמן לא עניתי על השאלה הזאת.

"אני... רוצה לשנות".

הוא חייך ופניו נראו כמי שאומרים לי - 'את חולמת בהקיץ' ו'איזה חמודה'.

"לשנות בעולם" מלמלתי חרש. "אם אתה עכשיו תחזור הביתה עם משהו מכל זה..., אפילו עם חיוך... - שיניתי".

"אני לא רוצה להרוס את התמימות שלך"

"אני לא תמימה, אני אופטימית. אני מאמינה. אני יודעת שאפשר לחולל שינוי אם ממש רוצים."

"ו... מה... את חושבת על הפוליטיקה בארץ?"

"הממממ..."

-

הסתובבתי בתל אביב בחוסר שקט.

כולם נראו לי כלא מחפשים. כאילו התפשרו על שקט יחסי, והמשיכו ללכת.

העולם קשה מידי מכדי לספק לו את ההסברים שלי, והם... הם... פשוט לא חיכו לשום סימן.

ידעתי שמשהו עומד לקרות, אבל לא ידעתי איך.

בשבע ועשרים החל לרדת גשם. הצטמצמנו בתחנה וחיכינו לנס.

הוא הגיע.

-

"לא התארסתי, אם זה מה שאתה שואל"

"אז, מה הסוד הגדול?"

"מי אמר שיש סוד גדול??"

"המבטים שלך"

"מוזר. הם לא דיברו איתי."

"אז את לא מתחתנת"

"אני ודאי אתחתן, אם זה מה שאתה שואל"

"אני שואל מה הסוד הגדול"

"אני לא יודעת. מה הסוד שלך?"

-

בוא נדבר על זה היום, ומחר, עד בכלל.

בוא נדבר על זה מעכשיו ועד שנשתנק, עד שנתנתק,

עד שהרוח תבוא ותפזר אותנו - 

כמו עלים של שלכת מאוחרת.

בוא נשלח את המבט הזה, שתופס את המכלול,

נו, תרים את המכשיר, נו, ובוא.