הגשם טפטף באיטיות ונשים מתלבטות עמדו בחריצי חלונות מזוגגים.

החיים שלי חלפו על פניי, כמו הייאוש והשפע. 

אני קמה ועוזבת, אני הולכת רחוק.

אני נדחסת למשבצת הקטנה בארגז שנוסע, ורוצה שקט שקרני.

הבחור שואל אותי שאלות, ואני מתעקמת.

אלוהים יודע 

שאין לי פיתרון.

אני מחייכת אבל שמוטת ברכיים.

שיקרתי.

אין לי. אין לי את כל מה שצריך בשביל לדעת - 

שכל מי שאני - הוא מי שהייתי אמורה להיות.

אין לי תריס שנסגר ונפתח, אין לי אפשרויות שידרוג.

הבחור ההוא מחייך אליי במבט ירקרק, ואני יושבת באיקס.

אלוהים, הסבל גמור,

ויש את כל הדאגות המחורבנות שמאיידות אותי,

והדלת נטרקת בפניי.

הוא מדבר אליי ואני בוכה כל כך.

הלבד הבודד ביותר, הוא הלבד שמרגישים כשהטעות נשמעת טוב.

הלב שלי כבד ועייף, ואני ממלמלת משהו על הסוף הידוע מראש.

שיקרתי.

לא היה איכפת לי מהאיש,

אלא מאיך שהוא רואה אותי.

תראה אותי במצב האמיתי ותאמין

שכל זה כל כך עדיף על מי שאני מתחכמת כדי להיות.

בעצם אל תראה בכלל,

אל תהיה מסוגל לראות.

תשב עם עיניים עצומות ותגשש בלי לשלוח ידיים.

אני חנוקה.

לא בא לי לדבר על העולם השטוח,

לא בא לי לדבר בכלל.

לא בא לי על התווית. לא בא לי על התיוג.

אז אני חותכת ושוב מדביקה,

ונתפרת להיות

משהו כל כך אחר, על גלגל מסתובב

עם קולב

שנראה כמו ברבור מעוגן של ממש.

ברבור עצוב.

מנשקת ובוכה,

כל כך תמיד בוכה,

רק נשמות יודעות, הייסורים שלי הם בצבע החיים,

זיקיות מעונבות.

אין דמעות, אין זכר לעצבות,

ויש את מה שאני יודעת לעשות ואין את מה שאני צריכה להרגיש.

הבית סגור,

החיים בשביתה.

אני שוב מתנתקת 

כשהמים עולים מעל הראש

והעיניים כבר לא יודעות כלום.

אלוהים,

זה שורף.