אלוהים, איזו שריפה זו הייתה.

השדות הירוקים התקשחו והפכו למקלות ואבק.

הנשימות היו חטופות בינות ענני העשן, והיין לא נבלע.

חשבתי שהיקום מתחלף מול עיניי בלי משים.

הגשמים האחרונים היו כלא באו, וכל הוויתי התעוותה עד הבוקר.

רציתי את החיים בכל הגוף,

בכל הגוף,

ולא יכולתי לשנות שום דבר שלא היה אני.

אז השתניתי.

קור ואדישות עם שמחת חיים וצחוק מתגלגל,

כולם חברים, עד שאני מגיעה לחדר ונועלת. 

אף אחד לא יכול להצטרף לקיומי הבלעדי.

רגישות ועדינות, עם קשיחות וריחוק.

הנשמה הסוערת שלי קיבלה עידון מתקתק,

והנפיחות החלה לרדת.

כבר חשבתי הרבה פחות על השרפה הגדולה,

אבל היא הייתה שם כל העת. מרחפת באוויר, כחסרת מתחרים.

החלומות הגדולים דהו, אבל הרעיון נשאר.

אני לא יודעת איך, אבל אהיה. אהיה כמונף בחלומי.

-

השדות לבלבו קצת בזמן הביניים, אבל כבר ראיתי ניצנים יפים יותר.