עלטה רכה מילה את האוויר הקר. בפעם האחרונה שניסיתי לחצוב את התודעה, או את הלב, מים קרים שטפוני. זוהי אש עטופה בחבצלות, שמתנפצת כמו זכוכית וקרה כמו קרח יבש. לפעמים זה צורב, לפעמים זה חונק, ויש צל גדול שמעיב על האושר, ונחלים צרים של תענוג שורף.

העייפות מכריעה את הריקנות הדלה, שאין בה כלום ואין בה למה. כשהאושר נחנק והנשמה שלי בוערת, יש חלק אפור שמתנסר ומתחבר בו בעת. אני לא מצפה שיבינו אותי, אבל כן שיביטו לתוכי, שיחשבו - כמה יפה. כמה צריך להיות שלי.

לא אהיה, לא זאת הפעם, לא הייתי יכולה. ועדיין, השקרים הקטנים נראים כמו מתג שמאיר את השכונה הלבנה. אולי נמות בשעות הפנאי, אולי נלך.