המבט שלי לא נצנץ בחשיכה כשהוא הלך.

הבחור הזה הולך, ואני לא נכמרת. לא שורפים לי הפצעים, והרגליים רדומות.

אני משתוקקת למרדף אחרי האין מושג, וחומקת מפאתיו במהירות שלא תיתכן.

שמש זורחת מנדנדת לי מבין חריצי התריס. אולי הבוקר המאיר ישכין מעט יותר שמחה במתקן שהוא אני, שהוא אתה. ויש עוד חיצים רבים שאני לא יודעת איך לתלוש, מבלי שיחוררו את הריאה העקומה.

אני חושבת שהעונה הזאת צורבת לי את העור, מתוך חיבה מיוחדת. הרוח לא חזקה כמו הלובן הפראי שמקשט את העיניים, והרגע החלש ביותר, הוא הנגיש ביותר, השמור.

אני שוחה בים שחור, והמים קרים. אלוהים, קופאת לי המחשבה. אני מחפשת את זוג העיניים הכחולות שימשטו את התודעה, והן אובדות בינות בערת האנושות כלפי הקושי והדרמה.

אין לי ברירה, אלא לברוח. לברוח בלי לשתות או לעשן, בלי לברוח באמת. רק לרוץ, לרוץ רחוק, ולא לחזור.