הסדקים האחרונים של השמש נשברו אל הים.

זה היה לילה ארוך, רווי מילים, רווי שתיקות, רווי אמת לאמיתה ופרפרים בצבעים.

אולי אם לא היינו עושים את זה, הייתי מרגישה את המועקה עדיין שם.

הרוחות ייללו מבחוץ, אבל בחממה הקטנה שיצרנו לנו - שום יללה לא נשמעה. רק ווידויים ארוכים בשעת ליל, נשימות עמוקות בתוך תצפית על ילדים ששיחקו כדורעף. לא הרגשתי את הפער או את הזמן שחלף. היינו שני אנשים, פשוטים, שמכירים מאז ומעולם.

אני אוהבת את המבטים שמצטלבים לשתי שניות, עד המבוכה. אני אוהבת את החולצות המגניבות. בעיקר, אני אוהבת את זה שאני לא צריכה להיות מישהי אחרת, כי מה שאני - זה די. 

השאלות האחרונות שהתאדו, מפריעות לי עכשיו יותר משהפריעו לי אתמול. נדמה שלעולם לא יתלפפו הקצוות ביניהם, ושהחלטות רציניות בהרבה תצטרכנה להתקבל, אבל אני עייפה. 

לא המצאנו ים, רק חילקנו את הזמן לרגעים יפים, מאתגרים, מטלטלים, מתסכלים ומוזרים. 

אבל תזכירו לי שאין להכל פתרונות מספקים.