אני בכלל לא מדברת על אהבה ועל בחירות. אני לא מדברת על צעקות עד השמיים. אני לא מדברת על תצפיות אל תוך הלילה או יללות של זאבים. אני מדברת על הרגע הזה שבו אתה נכנס לתוך החדר והקירות נראים קרובים יותר. עונות השנה נעצרות לפני הדלת ושום דבר כבר לא חשוב. הרגשות הדהויים, המיטה הריקה, השקט הצורם כקולות ההמון, והחלל הזה שנפער כה עמוק - לא נסגר. לא נגמר.

אז אני לא מדברת על זה שבחרנו ללכת, ואני לא מדברת על זה שהכל מכוון או מוכוון מלמעלה. אני לא מדברת על חסכי הדיוקים או על המרדף אחרי הדבר הזה שיש כבר לכולם. אני לא מדברת על נבירות שלא החמיאו לי או על הירח - שתמיד נשאר כל כך אצילי ויפה, גם בסוף העולם.

הטלפון מצלצל כשאני ישנה, או בוהה, או צוחקת עם חבר ללימודים. לא מתחשק לי לענות, לא מתחשק לי להסביר. לא מדביקה ריסים ולא מורחת פודרה, לא מוכנה להשאר לבד על הבמה - ולספר שתמיד הכל בסדר ואין סיבה לדאגה.

אני מדברת על הזמן ועל דרכו הייחודית לטלטל את עולמי. אני מדברת על המרדף שלא רודף אחריי, על התהודה הנוראית שעולה בין הפינות. אני מדברת על המינון הבלתי אפשרי שאני צריכה מהחיים כדי לנשום, ועל השביל הארוך ביותר בעולם.

הארוך ביותר שקיים.